האם דווקא המאבק המשפטי נגד הכיבוש הוא שמאפשר את המשכו?
התנחלויות, גדר ההפרדה, הריסת בתים, גירוש, חיסולים, עינויים. בספרו החדש סוקר מיכאל ספרד חמישים שנות מאבקים משפטיים סיזיפים בפרקטיקות של הכיבוש, ועורך חשבון נפש: האם זה היה כדאי?
"החומה והשער: ישראל, פלסטין והמאבק המשפטי לזכויות אדם". מאת מיכאל ספרד. הוצאת כתר 2018.
עו"ד מיכאל ספרד מספר שבהרצאותיו הוא מדמה את מדינת ישראל לנושאת מטוסים ענקית שהדי-אן-איי הצרוב בה מכוונה להפליג לעבר "העיקרון הציוני של הקמת יישובים כדרך לכיבוש הקרקע". ספרו, "החומה והשער: ישראל, פלסטין והמאבק המשפטי לזכויות אדם", בוחן את המאבקים המשפטיים המרכזיים שניהלו עורכי דין ישראלים נגד הפרות זכויות האדם שנוצרו בגדה המערבית ורצועת עזה שנכבשו בידי ישראל ב-1967.
ספרד בחר בסקירה כרונולוגית. הוא לא מעמיד את המאבק בהתנחלויות – שחוקיות הקמתן על פי כללי המשפט הבינלאומי נשללה "קטגורית" על ידי היועץ המשפטי של משרד החוץ, תיאודור מירון, עוד בספטמבר 67' – כמאבק המשמעותי ביותר. אך ההתנחלויות הן מנוע המייצר אינסוף הפרות של זכויות אדם. המאמץ הקולוניאליסטי הישראלי, שחייב גזל ונישול, ייצר התנגדות, וזו בתורה הובילה למאמצי דיכוי ההולכים ומשתכללים. לאחר שישראל בחרה בצד של ה"גנבים" (כפי שתיאר החוקר דרור אטקס), המפר ביודעין את הוראות המשפט הבינלאומי, ולא בצד של ה"שוטרים", המחייב אותה להימנע מניצול שטחים אלה לטובתה ולשמרם עבור האוכלוסייה הכבושה. כל שנותר לעורכי הדין מתקני העולם היה לנסות לתקוע מקלות במעגל קסמים של הגזל והנישול-התנגדות-דיכוי.
אין מתאים יותר ממיכאל ספרד לספר את תולדות המאבק המשפטי בכיבוש. הוא מכיר באופן אינטימי את תולדותיו מכל צדדיו – את קורבנות הגזל, הנישול והעינויים הפלסטינים, וכעמיתם של עורכי הדין שלחמו בצורות הדיכוי השונות, כמלומד משפטי המכיר את המערך המשפטי המורכב השורר בשטחים הכבושים וכעורך דין אקטיביסט שגם הקים ארגון זכויות אדם, "יש דין" (גילוי נאות: עבדתי כחוקר בארגון יש דין בשנים 2013-2016, וספרד היה עמיתי במערכת עיתון "כל העיר" הירושלמי בשנות התשעים), כמי שדלתו פתוחה תמיד בפני כל מתקן עולם וכמי שעמד פעמים רבות מול שופטים, משפטנים וקצינים שנגשו עוד ועוד במעט הזכויות שנותרו לפלסטינים.
ספרד מזהיר את קוראיו מהפיתוי למדוד את ההצלחות של המאבק הסיזיפי והמתיש הזה במבחן כמותי כלשהו. ואכן, בכל פעם שנראה היה שמושג ניצחון כלשהו, כעבור זמן קצר התברר שהממזרים שוב שינו את הכללים.
עו"ד מיכאל ספרד (אורי לנץ / פלאש 90)
ועדיין, המאבק בגירוש של מנהיגים פוליטיים פלסטיניים הצליח יותר מאחרים. פרק זה כתוב כסיפור מתח דרמטי בו עורכי הדין פליציה לנגר, לאה צמל, אנדרה רוזנטל ומאוחר יותר גם אביגדור פלדמן, ללא שום תמיכה ציבורית או מערך ארגוני הזמין כיום לפעילי זכויות האדם הישראלים, הפליאו במאבק יצירתי ועיקש שדילל בהתמדה את סמכויות הגירוש. טענותיהם המשפטיות לפיהן הגירוש סותר הוראות מפורשות של דיני הכיבוש נשללו שוב ושוב על ידי בית המשפט העליון, אבל הם הצליחו להתיש את המערכת. "יצרנו מצב שהמערכת צריכה לשקול שמונה פעמים לפני שהיא מגרשת", מצוטטת צמל. "זו הייתה התיאוריה שלי. לעשות את זה כואב, מעצבן".
מאבקים אחרים – בעינויים בחקירות, בהתנחלויות, במכשול ההפרדה, במאחזים הבלתי מורשים, בהריסות בתים עונשיות ובחיסולים – כבר צלחו הרבה פחות, אבל אז גם "התיאוריה" של עורכי הדין שהשתתפו בהם הייתה שונה. הדור החדש של עורכי הדין – פלדמן, מורו ומאמנו של ספרד, דן יקיר ולימור יהודה מהאגודה לזכויות האזרח, וספרד עצמו, שאפו ליותר. הם עימתו שוב ושוב את שופטי בג"ץ עם חובותיה של ישראל ככוח הכובש, בכוונה לדחוק את השופטים לדיסוננס משפטי שיניע פסיקה טקטונית שתערער את משטר הכיבוש.
אבל שופטי בג"ץ לדורותיהם קראו היטב את המהלכים: ממאיר שמגר, שיצר את המסגרת המשפטית של משטר הכיבוש כפרקליט צבאי ראשי והגן עליה בחירוף נפש כשופט וכנשיא בית המשפט העליון, דרך אהרן ברק אחריו, שהילך בין הטיפות, פוסל פרקטיקות עינויים מסוימות אך מתיר פתח להמשך העינויים ב"חקירות צורך", ועד דור השופטים החיוור הנוכחי, שרוחו מתגלמת בפסיקותיו הלקוניות והאכזריות של השופט המתנחל נועם סולברג. פעם אחר פעם הצדיקו השופטים את דחיית העתירות בכניעה למולך הביטחוני. בית המשפט האקטיביסטי של שמגר וברק התחמק גם מהכרעה בשאלת חוקיות ההתנחלויות בטענה שהנושא "אינו שפיט", וזאת למרות הקונצנזוס המשפטי הנדיר האוסר את הקמתן ואף מחשיבן כפשע מלחמה.
גלישה במדרון מוסרי
בחלק ניכר מספרו עורך ספרד חשבון נפש אם מאבק זה הועיל והאם כדאי להמשיכו. הוא מזכיר שהוא ועו"ד לימור יהודה הובילו צוות של משפטנים שהמליץ ב-2008 לארגוני זכויות האדם בישראל להימנע מהגשת עתירות עקרוניות לבג"ץ.– אלה שנועדו "לפסול, לעצור או להביא לשינוי של חקיקה, מדיניות או פרקטיקה הנוגעת למספר לא מוגדר של מקרים". הנהלת האגודה לזכויות האזרח פסלה הצעה זו, וספרד המשיך להגיש עתירות עקרוניות לבג"ץ.
האם זה היה כדאי? מנקודת המבט של הקרבנות הפלסטינים אין בכלל ספק. כל שעת עינויים שנחסכה מהם וכל פיסת קרקע שהוחזרה להם או שהותר עיבודה ותרמה לפרנסתם קנתה לעורכי דין אלה את עולמם.
ספרד מזכיר גם שאותו צוות משפטנים הציע לשקול נקיטת צעדים משפטיים "מחוץ לישראל". הוא לא מרחיב האם כיום הגיעה השעה לנקיטת מהלכים אלה, עשור לאחר המלצות אותו צוות, על אף שהוא מגדיר כמה וכמה פעמים את משטר הכיבוש כמשטר אפרטהייד, המוגדר כמשטר פושע במשפט הבינלאומי.
עו"ד פליציה לנגר יוצאת מבית המשפט העליון בתום דיון בגירושו של ראש עיריית שכם בסאם שכעה. 22 בנובמבר 1979. (התמונה באדיבות נינו חנניה הרמן / לע"מ)
אבל ההתחבטות העיקרית בספר נוגעת לשאלה האם המאבק המשפטי לא עטף את משטר הכיבוש המנשל והמדכא בכסות של מהוגנות חוקית. חשבון הנפש הכואב והמפוכח שספרד עורך, בראש ובראשונה עם עצמו, מטריד ומטלטל. נכון, אפשר להעריך את השפעת מאבקים אלה רק בדיעבד, וניתן בהחלט להטיל ספק אם נקודת הזמן הנוכחית מספקת את אותה חוכמה שבדיעבד. ספרד, כמי שמודע היטב לפועלו, גם בהשוואה למנהיגי מאבקים דומים בעולם – נגד משטר האפרטהייד בדרום אפריקה והמאבק לזכויות האזרח בארה"ב, הוא הרבה יותר ספקני כיום מכפי שהיה כשהחל את דרכו כעו"ד. הוא עדיין חושב שמאבקים אלה הצליחו למתן ולהקהות חלק מהפרקטיקות של משטר הכיבוש הישראלי והפשיטו את מנגנוני הגזל והנישול מרוב סודותיהם.
הוא צודק והוא טועה. המידע האצור כיום בידי ארגוני זכויות האדם על המכניקה העדינה של מנגנוני הגזל, הנישול והדיכוי הוא עצום. אבל קשה להשתכנע מהטון האפולוגטי-משהו של ספרד המאמין שמאבק משפטי, גם כשהוא מצויד באסטרטגיה הנכונה לזמנה, כשהוא רציף ומחובר למחקר עדכני, יכול להסיט ממסלולו את מעגל הקסמים של משטר הנישול והדיכוי. ספרד טוען שהמאבק נגד מדיניות החיסולים, אותו הוביל מטעם הוועד נגד עינויים, הוביל לדעיכת השימוש בפרקטיקה. אכן, הצבא צמצם את השימוש בחיסולים בגדה, במקביל לדעיכת האינתיפאדה השנייה. אבל פרקטיקה זו שבה, ובאופן מזוויע שבעתיים, במבצע "צוק איתן" ב-2014, אז משפחות שלמות הושמדו תוך כדי ניסיונות חיסול של פעילים בחמאס ובג'יהאד האסלאמי.
ספרד רואה בתמיכת הממשלה והכנסת בחוק ההסדרה – חוק המאפשר שוד, פשוטו כמשמעו, של רכוש פלסטיני, עבור מתנחלים עבריינים – כהצלחה של המאבק שהוביל בשם שלום עכשיו ויש דין נגד המאחזים הבלתי מורשים. אכן, המאבק המשפטי במאחזים הוריד את הממשלה, הייעוץ המשפטי, הצבא וגם את הנהגת המתנחלים. אבל לאחר שאושר חוק ההסדרה, והוגשו עתירות לבג"ץ נגדו, אפילו יועץ משפטי רפה ונרפה העז להודיע לבג"ץ כי הוא מתנגד לאישורו.
דיון בבג"ץ נגד חוק הסדרה. (יונתן זינדל / פלאש 90)
ספרד רואה כהצלחה נוספת של מאבק זה בהחלטת מועצת הביטחון משלהי כהונת הנישא ברק אובמה, הדורשת מישראל לחדול מידית מכל פעילות התנחלותית, ומורה לכל המדינות "להבדיל במגעיהן הרלוונטיים בין שטחה של ישראל לבין השטחים הכבושים מאז 1967". זו היתה החלטה היסטורית.
אבל האם החלטה זו או מאבק זה הובילו לשינוי משמעותי במפת הגדה? אפילו יועץ משפטי רפה ונרפה כמו אביחי מנדלבליט העז להתנגד לחוק ההסדרה. בסופו של מאבק מפואר זה המאחז מגרון הועבר מגבעה אחת השולטת על כביש האורך המרכזי של הגדה, כביש 60, לשיפולי גבעה סמוכה השולטת על אותו כביש, והוקם עבורו עוד אתר, מזרחית להתנחלות אדם. עמונה הוכשרה כהתנחלות רשמית חדשה, אביחי, בגוש שילה. באותו זמן גוש ההתנחלויות שילה התגבש והתחבר להתנחלות אריאל ויצר חיבור המגיע כמעט עד לבקעת הירדן. גוש עציון המשיך להתרחב בהתמדה מזרחה בואכה הגבעות המשקיפות על ים המלח וגוש טלמונים המשיך להשתלט על עוד ועוד אדמות. לפי נתוני "שלום עכשיו" שנת 2017 הייתה שנת שיא בבנייה בהתנחלויות.
נראה שכוחם של מאבקים משפטיים אלה הוא גם חולשתם. הריטואל המשפטי של התנצחות בין טענות סותרות, הוא בסופו של דבר מאבק בירוקרטי-מקצועני, מרתק ודרמטי עבור חובבי הז'אנר, אך מעצם טבעו נטול חזון מוסרי-פוליטי לגבי המשך הדרך. מאבק זה אמנם מזהיר מגלישה במדרון מוסרי חלקלק אך לא מציע סוג של מוצא.
ספרד מזכיר בחטף שמאבק משפטי אמור להיות להיתמך במאבק ציבורי ושנדרשים לו "הורים רבים". אך היכן הם אותם "הורים"? כיום, כשהמאבק בכיבוש התמקצע ומרוכז בידי ארגונים שונים ופעילים בשכר, התמיכה הציבורית בו היא שולית. בכנסת רק הרשימה המשותפת ומרצ (שתחת הנהגת תמר זנדברג, פחות נחרצת בנושא ממרצ בהנהגת זהבה גלאון, ממייסדות בצלם), מתנגדות לפרויקט ההתנחלויות.
מעטים מדי מתמודדים באמת עם השאלה האם אפשר בכלל להשיב את האנרגיה המשיחית של יישוב נחלת אבות חזרה לבקבוק. עוד פחות מוכנים לשאול אם לישראלים נתונה האפשרות להגשים את זכות השיבה לאדמות אלה מדוע השמאל הישראלי נחרץ בהתנגדותו למתן זכות דומה גם לפלסטינים? הדילמות המוסריות של הכיבוש מחייבות הטלת ספק במהות אותו "עיקרון ציוני" שספרד הזכיר, והרהור מחדש באפשרויות הקיום המשותפות בשטח שבין הים התיכון והירדן.
אייל הראובני הוא עיתונאי ומבקר מוסיקה, ובעבר היה חוקר בארגוני זכויות האדם בצלם ויש דין.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
