newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בהזדהות עם הכורדים, הישראלים מגלים בורות וניתוק מהמציאות

ניתן היה לצפות שהישראלים, שמשוכנעים בלא סייג בצדקת טיעוניהם בכל הנוגע לסכסוך עם הפלסטינים, יזדהו דווקא עם תורכיה - שמשתמשת באותו אוצר מילים ממש. אך מסיבות רגשיות ורומנטיות הם מציבים את עצמם בעמדה שבה כמעט מתבקש שיהפכו לתומכים נלהבים בטענות הפלסטיניות

מאת:

עיני העולם כולו נשואות בשבועיים האחרונים לרוז'אבה, החבל הכורדי האוטונומי בצפון-מזרח סוריה, ולפלישה התורכית אליו שהחלה לאחר שנשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, נתן לה אור ירוק בשיחת טלפון עם נשיא תורכיה, רג'פ טאיפ ארדואן.

מובן כי המיליציות הכורדיות – חזקות ככל שניסו לצייר את עצמן באמצעות תעמולה מוצלחת בתקשורת המערבית בשנים האחרונות – לא יוכלו לעמוד בפני פלישה נחושה ורחבה של אחד מן הצבאות החזקים באזור ובעולם. ואכן, התמונות מהימים הראשונים של המבצע  התורכי מלמדות על אסון, שממדיו האמיתיים יתגלו במלואם רק בהמשך. תורכים מפציצים ערים כורדיות בלי רחם ומסבים להן נזק רב; לוחמי דאע"ש נמלטו ממחנות המעצר שלהם, והם שבים להתארגן ובשלב הזה מבצעים פיגועי תופת באזורים הכורדיים; ורבבות כורדים נמלטים מבתיהם המופצצים באזורי הפלישה.

רבות דובר בתקשורת הישראלית והמערבית על הסכנה שבפלישה הזאת; על "ברירת שמשון" של הכורדים, שמצאו את עצמם נאלצים לשוב, בחולשתם ובאימתם מנחת זרועם של התורכים, לחיקו של הרודן בשאר אל-אסד; על הלקח שצריכים ללמוד הן בעלי בריתה והן אויביה של ארה"ב על מידת מחויבותה לכוחות שנלחמו לצדה ושקשרו את גורלם בחסדיה; ועל מנהיגותו ומידת יציבותו של הנשיא טראמפ. עם זאת, בהסתכלות על הנעשה בכורדיסטאן הסורית מישראל, נדמה שעבור הישראלים הלקחים צריכים להיות שונים בתכלית.

הפגנה מול הקונסוליה האמריקאית בירושלים לתמיכה בעצמאות כורדיסטן, בספטמבר 2017 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

שיח מעוות ונעדר מודעות עצמית. הפגנה מול הקונסוליה האמריקאית בירושלים לתמיכה בעצמאות כורדיסטן, בספטמבר 2017 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

עם כל הסולידריות עם העם הכורדי והדאגה למצב ברוז'אבה למול הפלישה הברברית של התורכים, יש לומר כי השיח המתנהל בישראל על הנושא הכורדי הוא מעוות ונעדר לחלוטין כל מודעות עצמית. מעצבי דעת קהל, רובם נמנים בימות שגרה על אוהדיו של הנשיא טראמפ, מיהרו לצייץ ולהביע סולידריות עם "אחינו הכורדים" מרגע ההכרזה של טראמפ על הנסיגה האמריקנית וההיתר לתורכים לפלוש לחבל הכורדי בצפון-מזרח סוריה. ציוצים אלה היו מלאים תועפות שבחים ואהבה לכורדים, והבעת הזדהות בלא סייג עם זכותם הבלתי מעורערת להגדרה עצמית ולעצמאות.

הפוליטיקאים הישראלים שופעי אמפתיה לכורדים, אך אינם יודעים דבר וחצי דבר על האוטונומיה הכורדית בצפון-מזרח סוריה ועל הנעשה בה. הם מספסרים בהכרה ישראלית רשמית ברצח העם הארמני בכל פעם שארדואן מגדיש אצלם את סאת העצבים, אך מעולם לא התעניינו בארמנים ולא עשו מאום כדי להכיר בשואתם בימות שגרה – סתם כי מדובר בפשע היסטורי נגד האנושות ולא בקלף עובר לסוחר בימים של מתיחות עם תורכיה ושל פגיעה בכורדים, ציפור נפשנו.

מול שיח כזה אין כל ברירה אלא לשנות כמה רכיבים במשוואה הרטורית שנוצרה בארץ ולשלוח את אותם צייצנים פרו-כורדים לקשוט עצמם תחילה.

הכורדים בתפקיד הפלסטינים

האמת היא שהמתקפה  התורכית מספקת לישראלים חרך הצצה חד-פעמי לאופן שבו נראה הסכסוך הפרטי שלנו עם הפלסטינים במבט מן החוץ. את תפקידם של הפלסטינים משחקים עתה הכורדים. אלה מנסים לבסס לעצמם שלטון אוטונומי, ופניהם לעצמאות שמגיעה להם, לשיטתם, בשל הגזל ההיסטורי שאחראים לו הכוחות האימפריאליסטיים ששלטו במזרח התיכון במחצית הראשונה של המאה ה-20 ולצדם מדינות הלאום באזור.

לצורך השגת מבוקשם, הכורדים לא בוחלים בשיטות של מאבק מזוין כנגד מדינות הלאום, ובעבר הלא רחוק גם באמצעים של טרור נגד סמלי השלטון של מדינות אלה – לרבות פגיעה באזרחיהן. מנגד, את תפקידה של ישראל משחקת עתה תורכיה, כשבחזית ניצב הנשיא ארדואן שהפך בישראל למושא לתיעוב ולבוז.  התורכים, לשיטתם, רק מבקשים להגן על ריבונותם, על גבולותיהם ועל ביטחון אזרחיהם. הם יוצאים מעת לעת – כמו עכשיו – למבצע צבאי שמטרתו טיפול ב"טרוריסטים" הכורדים וצריבת תודעתם, פן יעזו להרים ראש ולדרוש לעצמם עצמאות, ריבונות או נגיסה בטריטוריות בעלות חשיבות אסטרטגית לתורכיה, הן בתוך שטחה הריבוני והן בשטחים שמעבר לגבולותיה.

לוחמות המיליציה הכורדית-סורית YPG (צילום: Kurdishstruggle)

הזדהות אינסנקטיבית ורגשית. לוחמות המיליציה הכורדית-סורית YPG (צילום: Kurdishstruggle)

ההיגיון הבריא אמור היה להוביל אותנו להנחה שהישראלים – המשוכנעים בלא סייג בצדקת טיעוניהם בכל הנוגע לסכסוך עם הפלסטינים, בזכותם להגן על עצמם ובהיותם הקורבנות והמותקפים ולא, חלילה, התוקפים – יזדהו באופן אוטומטי כמעט עם תורכיה. זו הרי עושה בסכסוך עם הכורדים שימוש כמעט באותו אוצר מילים שבו משתמשת ישראל בכל הנוגע לסכסוך עם הפלסטינים.  התורכים "שומרים על ביטחונם ועל גבולם", מלינים כי העולם אינו מבין את הצורך שלהם להגן על עצמם וכי במציאות הדברים הם הרבה פחות רומנטיים ממה שנראה מטרקליני מוסדות הקהילה הבינלאומית באירופה ובארה"ב, וטוענים כי איש אינו נאלץ כמותם להתמודד עם איום טרוריסטי כזה על גבולם ועל ביטחון אזרחיהם.

באופן אירוני ממש, הישראלים מוצאים עצמם מזדהים באופן אינסטינקטיבי ורגשי – רגשני כמעט – עם הכורדים, בני דמותם של הפלסטינים – נגזלי ההיסטוריה שזכותם על קניינם הטריטוריאלי מקדשת את אמצעי המאבק שלהם במדינות הלאום הגולות ובראשן תורכיה שמגלמת את הגוזלת המרושעת, הנחושה ושרירת הלב מכולן.

ניתוק קוגניטיבי

לא ניתן להימנע מהמחשבה אם הישראלים מודעים בכלל לבחירתם המתמיהה ולהקשריה הרחבים, שהם גם קרובים מאוד. מבלי משים, מציבים עצמם הישראלים בעמדה שבה כמעט מתבקש שיהפכו לתומכים נלהבים בטענות הפלסטיניות, שבעיקרן וביסודן אינן שונות בהרבה מאלה של הכורדים בסוריה ובתורכיה. התמיכה בכורדים היא רגשית ורומנטית, ואינה ניזונה מידע והיכרות עם מאבקם ארוך השנים, אלא רק מבורות גמורה ומסיסמאות שבינן לבין המציאות הכורדית אין דבר.

אין זו הפעם הראשונה שהסוגיה הכורדית מחלצת מהישראלים עמדות משונות שכאלה, שמעוררות תמיהה באשר לבוחן המציאות וליכולת הסקת המסקנות הקולקטיבית שלהם. לפני שנתיים בדיוק, ערב משאל העם בכורדיסטאן העיראקית (שנגמר בכישלון מהדהד והוביל את הכורדים לאובדן שטחים, כוח ומשאבים כלכליים שהם ביססו לעצמם עקב בצד אגודל משך שלושה עשורים), הביע ראש הממשלה בנימין נתניהו את תמיכתו ביוזמת משאל העם ובעצמאות הכורדית. מדבריו של נתניהו עלתה תמיכה ברורה ומפורשת בהכרחיותו של פתרון של שתי מדינות לשני עמים. מובן שנתניהו לא הפך עורו והחל לתמוך בהקמתה של מדינה פלסטינית, אלא תמך בשתי מדינות לשני עמים במקום אחר ועל חשבונם של אחרים – עיראק לערבים וכורדיסטאן לכורדים.

עמדות אלה, אז כעכשיו, שאינן אלא ביטוי לרגשות גולמיים של אמפתיה והזדהות (שיש להן שורשים היסטוריים שחוזרים לסיפורי הגבורה שסופרו על ימי שהותם של אנשי מודיעין ישראלים בכורדיסטאן, בשנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת) מעידות יותר מכל על הניתוק הקוגניטיבי שגוזרים על עצמם הישראלי בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני, ועל היעדר גמור של מודעות עצמית ושל ביקורת. טוב תעשה ישראל הרשמית – שממילא לא תוכל ולא תרצה לסייע לכורדים הסורים במאבקם בפלישה  התורכית – וטוב יעשו הישראלים אם ישמרו על שתיקה בכל הנוגע לנושא הכורדי, כראוי למי שעל ראשו בוער הכובע.

עידן בריר הוא חוקר עיראק וכורדיסטאן בפורום לחשיבה אזורית

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf