כבר שנים רבות שהמפלגות הערביות אינן חלק מעוגת הדמוקרטיה הישראלית השלמה ולא מנצלות את הכוח הפוליטי הטמון בחברה הערבית. לכן אני חושב שהגיע הזמן שהציבור הערבי לא ישלול שותפות עם מפלגות ציוניות ואפילו ישקול כניסה לממשלה. בסופו של דבר, "הציונות" לא רלוונטית למאבק הפוליטי שלנו כאזרחים ערבים ולא רלוונטית במאבקנו על איכות החיים.

מאז אוקטובר 2000, הערבים אזרחי ישראל חשים אכזבה ומרגישים שנוצר נתק ביניהם לבין הממסד. הנתק קיים גם מול השמאל. ובו בזמן, למרות שהתנועות הלאומיות בחברה הערבית נשארו חזקות, הלאומיות בחברה הערבית נדחקה לשוליים. אפשר לומר שהחברה הערבית תופסת את הלאומיות כתרבות וכאורח חיים ופחות ככלי בשדה הפוליטי, החברתי והתעסוקתי.

ערבים מבינים שהם יכולים להיות חלק מהממשלה ומבינים שאפשר אפילו לזכות בשר ערבי. הפגנה נגד חוק הלאום (נועם רבקין פנטון / פלאש 90)

הערבים מצד אחד בציר האזרחי מבקשים להעמיק את תהליכי המודרניזציה ולזכות בשוויון הזדמנויות עם האוכלוסייה היהודית, ומצד שני, בציר הלאומי המיעוט הערבי תומך בהגשמת שאיפות הפלסטינים שבשטחים הכבושים לעצמאות ולהקמת מדינה פלסטינית. בהכללה ניתן לומר שהערבים אזרחי ישראל פעילים יותר בציר האזרחי, מכיוון שהשפעתם בציר זה היא יותר פרגמטית. האינתיפאדה חידדה את הקונפליקט בין שני המרכיבים והבליטה את הסתירה ביניהם. מציאות זו העמידה את הפלסטינים בישראל במצב של פריפריה כפולה: גם בשולי החברה הישראלית, וגם בשולי העם הפלסטיני.

"אני רוצה שהילדים שלי יקבלו חינוך איכותי והולם", זה אחד המשפטים ששמעתי הכי הרבה בתקופה האחרונה בדיונים פוליטיים עם אזרחים ערבים. בתור צעיר, אני מרגיש שהחברה הערבית מעוניינת בשינוי כללי המשחק ומחפשת שותפות יהודית כדי לחולל שינוי משמעותי בתחומים שונים. גיליתי קולות חדשים ומרעננים שאינם מוכנים להיות רק פרוסה מהעוגה הישראלית, אלא רוצים להיות חלק מהעוגה כולה. השינוי בתפיסות בקרב החברה הערבית מביא גם להבנה ששוויון אזרחי זה כלי בעל פוטנציאל לא מנוצל לקידום שלום עם הפלסטינים. במילים אחרות, שילוב הערבים בחברה הישראלית הכללית יכול לתרום לשלום ולרתום שחקנים נוספים למען השלום.

לאזרחים הערבים עדיין קשה להצביע למפלגות לא ערביות, כי מרבית המפלגות מוגדרות כציוניות. "אחי, תחזור לשורשים שלך ותצביע למפלגה שמקדמת את הזהות שלך". האוזן שלי כבר רגילה לשמוע את המשפט הזה, במיוחד עם התקרבות מועד הבחירות. התשובה שלי תמיד היא "לא, אני לא אצביע למפלגות הערביות", והסיבה היא לא שהמועמדים לא ראויים או לא ממלאים את תפקידם, אלא שהם פשוט לא מייצגים את עמדותיי שבסיסן זה חיזוק המישור האזרחי והובלת תהליכי אינטגרציה לערבים בחברה הישראלית. עמדה זו סותרת את עמדות המפלגות הערביות שבחרו מזמן להיות בשולי החברה ולא חלק ממנה. דעתי היא אמנם לא הדעה הרווחת, אבל היא נמצאת בעליה. ערבים מבינים שהם יכולים להיות חלק מהממשלה ומבינים שאפשר אפילו לזכות בשר ערבי.

הצעירים הערבים היום התחילו להבין שהם חלק מהמדינה ויש להם כוח השפעה פוטנציאלי שלא נוצל עשרות שנים. היום מפלגות השמאל ואפילו המרכז הפכו לחלק מהשיח במרחב הציבורי הערבי, בעשור האחרון זה לא בלט כמו שזה בולט עכשיו. הקונצנזוס החזק במרחב הוא הבדלה וחיזוק הזהות הפלסטינית, והכלי העיקרי שמשמר את הקונצנזוס הזה הוא שימוש במסרים שנוגעים ברגש של כל ערבי. עם זאת, רגשות לא אמורים בהכרח לסכל את הפרגמטיות והרציונליות שנמצאות בעליה. לדעתי ישנו קשר מובהק בין עליית הפרגמטיות הפוליטית להתפתחות ההון האנושי הערבי במדינה, גם אם הפערים לא הצטמצמו בין החברה היהודית והערבית; זאת גם משום שהפוליטיקה של הימין דוגלת בגישה גזענית ואגרסיבית שיוצרת קרע ומחזקת את ההפליה הפוגעת במערכת האמון השברירית בין שתי החברות במדינה.

שותפות ערבית-יהודית מעמידה את השמאל הישראלי מול אתגר אמיתי של שיקום מערכת האמון בין האזרחים הערבים והיהודים. בשביל זה צריך שהמפלגות היהודיות תיפתחנה לשותפות אמיתית, שאין בה אסטרטגיה של "ערבי מחמד" בשביל להשיג עוד כמה אלפי מצביעים. מה שצריך היא נכונות לשלב שותפים ערבים בשיוויון מלא, בלי זלזול באינטליגנציה שלנו.

מועתאז סמארה, משנה ליו"ר צעירי מרצ.