איך יסתכלו על מה שקורה פה עכשיו בעוד מאה שנים?
דוקרים פה חפים מפשע. קשה לראות בזה חלק ממאבק שנועד להגן על אדמה ולחתור לשוויון. גם באמריקה הייתה אלימות קשה של ילידים כלפי המתיישבים, אבל ממרחק הזמן אנחנו יודעים להגיד שהיא הייתה תגובה לאלימות המתיישבים. מתי נבין את זה כאן?
כותב: עדו קונרד
לא פעם ישראלים אומרים לי, בתור אמריקאי, שאין לי זכות לבקר את יחסה של מדינת ישראל כלפי הפלסטינים. "תראה מה ארצות הברית עשתה לאינדיאנים", אומרים לי פעם אחר פעם. ובצדק: בלתי ניתן לתפוס את מה שעשו ממשלות ארה"ב לדורותיהן כדי להביא להכחדתם של ילידי אמריקה.
מדי שנה במקום לחגוג את "יום קולומבוס", חג שמציין את היום בו קולומבוס "גילה את אמריקה", ילידי אמריקה חוגגים את "יום הילידים" (Indigenous Peoples' Day) לכבוד התרבויות וההיסטוריות הרבות והרבגוניות של קהילות הילידים באמריקה. מה שהתחיל לפני עשרים שנים כיוזמה מקומית בברקלי שבקליפורניה, הפך לתופעה לאומית שלא רק מציבה אתגר ליום קולומבוס עצמו, אלא שואפת לשנות את הדרך בה ארה"ב תופסת וחושבת על ההיסטוריה של עצמה.
אני לא אינדיאני ולא מומחה לנושא, ולכן לא אכביר במילים על התרבויות וההיסטוריות השונות. אני יכול לדבר על הטיהור האתני שביצע הצבא האמריקאי, על העקירה של שבטים שלמים מאדמתם, על כך שמתיישבים לבנים הפיצו מחלות בכוונה בקרב הקהילות האינדיאניות, על ההסכמים שחתמו הממשלות עם ראשי שבטים – ואז הפרו אותם פעם אחר פעם, על מעשי הטבח, כמו גם על הגזל, האונס והשיעבוד של נשים אינדיאניות.
אני יכול גם לדבר על השמורות, על האפליה הממוסדת והעוני, ועל הבורות המוחלטת בקרב רוב האמריקאים לגבי המצב הנוכחי של האינדיאנים. אך במקום זאת, אני רוצה לדבר על האלימות של ילידים באמריקה.
> יש סיבה שנתניהו משווה את הפלסטינים לנאצים
פלסטינים מתחפשים לאינדיאנים בהפגנה, שכם, 2007 (אורן זיו / אקטיבסטילס)
מאז שהמתיישבים הלבנים הראשונים ייסדו ב-1606 את ג'יימסטאון, וירג'יניה – ההתיישבות הקולוניאלית הבריטית הראשונה במה שהיא כיום ארה"ב – ועד לקרב ב"קלי קריק" (הידוע גם כ"הטבח האחרון"), ההיסטוריה של היחסים בין ארה"ב והילידים באמריקה רצופה במקרי אלימות קיצונית מצד האינדיאנים כלפי המתיישבים האירופאים הלבנים.
קחו למשל את הטבח ב"ביג בוטום" בשנת 1791, כאשר אינדאינים משבט וויאנדוט רצחו 11 גברים, אישה אחת ושני ילדים באיזור שהפך מאוחר יותר להיות אוהיו. או את "טבח קילוף", בו אינדיאנים, השייכים לשבט הצ'רוקי, טבחו ב-18 מתנחלים הולנדים במזרח טקסס. או את "הטבח בבית הספר אינוך בראון", במהלכו נכנסו ארבעה אינדאנים משבט לנאפה לבית ספר יסודי בפנסילבניה, רצחו את המנהל אינוך בראון, דקרו ילדים בגרזנים וקרקפו כיתה מלאה בילדים. תשעה תלמידים נרצחו, ארבעה אחרים נלקחו כאסירים.
אין הצדקה, אבל מי זוכר?
יש עוד אינספור דוגמאות. סיפורים מזעזעים ועקובים מדם של ילידים שטבחו במתיישבים לבנים. כמובן שאין הצדקה למעשים הללו, אפילו לא בדיעבד. שום דבר יכול להצדיק רצח של חפים מפשע, ואנו לא יכולים להתייחס למקרים אלו כאילו לא קרו.
עד שנות ה-60 של המאה האחרונה היה טאבו חברתי מוחלט בארה"ב על כל התייחסות ליחס הרצחני והמפלה שבו נקטה הממשלה כלפי האינדיאנים. מאוחר יותר, ספרים כמו "לבי קבור בברך פצועה" – שכתב די בראון ויצא לאור בשנת 1970, שלוש שנים לאחר שנוסדה התנועה האינדיאנית-האמריקאית ושנתיים אחרי שהצבא האמריקאני טבח במאות חפים מפשע בכפר מאי לאי בווייטנאם – הכריחו את המיינסטרים האמריקאי להתעמת בפעם הראשונה עם הנרטיב האינדיאני באופן רציני.
מאז שספרו של בראון יצא לאור נהיה הרבה יותר קשה לבקר אמריקאים מן המניין על שימוש במילים כגון "רצח עם" או "טיהור אתני" כדי לתאר את מה שארה"ב עשתה לאינדיאנים.
וזו בדיוק הנקודה.
הילידים האמריקאים ביצעו מעשים מזעזעים נגד מתיישבים לבנים ונגד חיילים כאחד, מאחר והם ראו בהם – ובצדק – כאויביהם וכמי שאחראים לדיכוי שלהם. אבל במבט לאחור ברור כי האלימות של האינדיאנים כלפי האדם הלבן מתגמדת בהשוואה למעשי הגזל וניסיונות ההכחדה שעברו הילידים ושנגדם הם התגוננו. האם זה פוטר את הפושע היחיד ואף שבטים שלמים מאחריות על כך שרצחו בברוטליות? כמובן שלא. אבל דווקא הדיון על האלימות של האינדיאנים עוזר להסביר מה הוביל אליה מלכתחילה.
> למה קשה לשמאלנים לדבר בתקופת פיגועים
חיילים אמריקאים זורקים את גופותיהם של ילידים משבט הלקוטה לקבר אחים אחרי טבח "ברך פצועה", דרום דקוטה
כדי לעקור שבטים שלמים מאדמתם ולמחוק כל זכר לקיומם, היה צורך להקים מערכת שלמה ומשומנת. ההיסטוריה מלמדת אותנו שהאינדיאנים התנגדו בדרך היחידה שעמדה לרשותם, ושכשלונם בהבסת האויב היה תוצאה חד-משמעית של חוסר היכולת שלהם להיפטר מאלו שבאו לגזול את אדמתם.
ישנם הבדלים מהותיים רבים בין היחס של ארה"ב כלפי האינדיאנים לבין היחס של מדינת ישראל כלפי הפלסטינים. ההבדל הברור ביותר הוא שהפלסטינים מעולם לא חוו רצח עם על ידי מדינת ישראל. עם זאת, יש דמיון כמעט מוחלט בין ליבת השיטה האמריקאית – הגזל המתמשך של אדמות הילידים והרצון הבלתי נדלה לעוד ועוד שטח עם כמה שפחות ילידים – לאופן בו מספחת ישראל את האדמות הפלסטיניות.
בארה"ב כבר כמעט ולא זוכרים כיום את האלימות האינדיאנית, וזו מובאת תמיד בתוך ההקשר של מאבקם הצודק נגד ניסיונות הגזל וההכחדה שלהם.
בזמן אמת, בטח כישראלים, קשה לראות במאבק הפלסטיני – שממשיך להקיז לא מעט דם – כניסיון להגן על אדמה, פרנסה, וחיים. אך ככל שנשכיל להבין זאת מהר יותר, נוכל למנוע עוד שפיכת דמים של חפים מפשע. בסופו של יום, יתכן שבספרי ההיסטוריה אנחנו לא בדיוק נצא הטובים בסיפור הזה.
עדו קונרד הוא עורך באתר 972+. הפוסט פורסם במקור באנגלית שם.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
