שירו של אלי שמואלי "מכתב תודה לחייל" התפרסם בדף לתרבות ולספרות בעיתון "הארץ". הוא היה תגובה פואטית לסיפור מעצרה והעמדתה למשפט של עהד תמימי. בעיני, השיר הזה מבטא הצלחה של משורר יהודי ישראלי לדייק בתיאור קולה הפנימי המשוער של עהד. ובעצם את תמצית קולותיהם של הפלסטינים הכבושים ברחבי הגדה המערבית, החשים אנוסים בידי כח צבאי זר. אלה הם הדברים שאינם נאמרים בפניו של החייל הישראלי. במקום לאמר את המילים המשוערות האלה ששם בפיה שמואלי, עהד בחרה לסטור על פניו של הקצין שעמד בחצר ביתה.

חשבנו שהקול הזה, שנלכד בתוך מילות השיר, צריך להיאמר בפומבי על ידי קבוצה של יהודים וערבים, גברים ונשים, בלשון נקבה, וגם בעברית ובערבית. להזמנה לקרוא התקבצו קוראות וקוראים המייצגים קשת של יוצרים ומבצעים מוכרים בתיאטרון הישראלי.

התיאטרון מהווה היום זירת חיכוך מתמשך בין הצנזורה המיניסטריאלית לבין קולות אופוזיציוניים. בניגוד לתיאטרון הנתמך ולחלליו הנתונים לבקרה ממשלתית, הרשת החברתית היא עדיין איזור חופשי, כר לניסויים של תרבות אלטרנטיבית.

שם – ברשת החברתית – בחרנו למקם את האמירה שלנו. הסתייענו בכוחות מקצועיים ובעלי מוניטין  מתחומי הצילום, העריכה, העיצוב הגרפי וההלחנה. כולם בפרויקט הזה עבדו בהתנדבות.

במלאת 51 שנים לכיבוש השטחים, לא רק האסטרטגיה הפוליטית לסיום הכיבוש זקוקה לחשיבה מחודשת. אנחנו, אנשי האמנות האופוזיציונית, צריכים לחפש דרכים חדשות לביטוי.

סיני פתר הוא במאי ומרצה לתיאטרון