newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לא לעינויים של החשודים ברציחות בדומא

השב"כ משתמש בשגרה בעינויים כדי להוציא הודאות מחשודים ועדויות. רק שבדרך כלל מדובר בפלסטינים. מדי פעם המערכת מנסה "לתקן" את האפליה והדיכוי החד צדדיים נגד נתיני המשטר הצבאי, אבל לא בקידום שוויון לפלסטינים, אלא בפגיעה נוספת בזכויות של יהודים

מאת:

אין פה מקום למשחקים או לסימני שאלה. אם הפרסום הבוקר על כוונת השב"כ לענות את החשודים היהודים בהצתה וברציחות בדומא נכון – צריך להתנגד לזה בכל תוקף. כמו שצריך להתנגד לעינויים באשר הם. אם השב"כ אומר שזו הדרך היחידה להביא להרשעה – אז עדיף שלא תהיה הרשעה. נקודה.

לפני שאני מרחיב לגבי הנקודה הבסיסית הזאת, כמה מלים על השב"כ. אם יש דבר אחד שצריך להיות ברור לכל הוא שאף פעם אי אפשר להאמין אוטומטית לשב"כ, ארגון שכבר נקבע בעבר שאין לו בעיה לשקר גם בפני בתי המשפט. כשהשב"כ מפרסם בעיתונות שהוא צריך עינויים כדי להוביל להרשעה (וממש לא בלתי סביר להניח שהכתבה הזאת לא באה רק ממוחם הקודח של עיתונאי "הארץ"), קודם כל צריך להטיל בזה ספק.

אולי יש מקורות חשאיים שלא רוצים לחשוף אותם ורק בגלל זה "נדרשים" העינויים? והרי במקרה כזה לא צריכה להיות שאלה בכלל שצריך לחשוף את המקורות וזה עדיף על הצעד הקיצוני. אולי אחד מהחשודים כבר הודה, אבל הוא רוצה להיות מסוגל לעמוד בפני חבריו, ולכן הוא מנסה באמצעות השב"כ ליחצ"ן שעבר חקירה קשה במיוחד? אולי השב"כ מרגיש שהוא עומד להכשל בחקירת הרצח המשולש המחריד והוא מכין לעצמו כבר את התירוצים, כי "ידיו היו כבולות"? ואולי סתם השב"כ מנסה לכרסם שוב ושוב, כדרכו, בפסיקת בית המשפט העליון, ולהרחיב את סמכויות החקירה שלו ולקנות לעצמו כל מיני קיצורי דרך? הכל יכול להיות.

למעשה, כבר עכשיו, בעצם הפרסום הנוכחי, אנחנו רואים כרסום עצום במגבלות שבג"ץ הטיל על עינויים בחקירה. אלה, קבע בית המשפט, אמורים לשמש רק במצבים קיצונים של "פצצה מתקתקת", של צורך מיידי למנוע פיגוע, שהדרך היחידה להציל חיי אדם היא באמצעות הוצאת מידע בכוח מעצורים. בפועל אנחנו יודעים שהשב"כ משתמש בעינויים כדבר שבשגרה כדי להוציא הודאות מחשודים והפללות מעדים. ראו, למשל, את המקרה בתיק של חאלדה ג'ראר, עליו כתב כאן אבי בלכרמן לאחרונה.

ומכיוון שאף תלונה על עינויים שהוגשה למערכת הביטחון מעולם לא נחקרה על ידי המנגנון שהוקם לצורך זה, ומכיוון שבתי המשפט הצבאיים ששופטים פלסטינים לא זורקים לפח תיקים שהעדויות בהם הושגו באמצעות עינויים ולא משחררים חשודים שהתיק נגדם נבנה כך – אין לשב"כ שום סיבה להפסיק.

> כך מצאתי את עצמי בחדר אחד עם צמרת המדינה והמשפחה מדומא

מסע הלווייה של התינוק עלי דוואבשה בכפר דומא. ממשפחת דוואבשה נותר רק מוחמד שנפצע קשה בפיגוע. הוא איבד את אימו, אביו ואחיו התינוק. צילום: אורן זיו/אקטיבסטילס

מסע הלווייה של התינוק עלי דוואבשה בכפר דומא. ממשפחת דוואבשה נותר רק הילד מוחמד שנפצע קשה בפיגוע. הוא איבד את אימו, אביו ואחיו התינוק. צילום: אורן זיו/אקטיבסטילס

ועכשיו אנחנו מגיעים לעינויים עצמם: קודם כל, מדובר כאן בהפרה בוטה וקיצונית של זכויות אדם, התעללות לשמה שאין לה הצדקה מוסרית. מעבר לזוועה שבעצם העינויים, מחקרים רבים מצביעים גם על כך שעינויים פשוט לא עובדים, ולא תורמים לחקר האמת. תחת עינויים אנשים יכולים להשבר, לתת הודאת שווא, להפליל חפים מפשע – הכל רק כדי להפסיק את הסבל.

מערכת המשפט בנויה כפי שהיא בנויה בצורה מסוימת. יש בה הרבה בעיות, חייבים לומר, בין אם בשותפות שלה במנגנון הכיבוש (ועל זה כתבתי פה), בין אם בחלקה המרכזי בכליאתם של אנשים – בעוד שהפתרון הדרוש לחברה הוא פחות כליאה ויותר תיקון של החברה עצמה ופתרונות של שיקום למי שמבצעים עבירות (ועל זה כתבתי פה, ובזה עוסק גם הדו"ח החשוב של ועדת דורנר). אבל לצד הבעיות, יש גם היגיון בסיסי ונכון בחזקת החפות, בכך שהתביעה היא זו שצריכה לעבוד קשה כדי לעמוד בנטל ההוכחה של האשמה, וההגנה צריכה רק לזרוע ספק בראיות.

תחת המשטר הצבאי התרגלו כוחות הביטחון שיש קיצורי דרך במערכת הזאת. בתי המשפט הצבאיים מצייתים פחות או יותר לכל דבר שהתביעה הצבאית מבקשת, ואחוז ההרשעות שם הוא אסטרונומי. אין כמעט דבר כזה זיכוי בבתי המשפט הצבאיים. ואפילו במצב הזה פוגעים בזכויותיהם של חשודים, למשל באמצעות מניעת מפגש עם עורכי דין, וגם באמצעות עינויים. במקרה הצורך יודעים גם כוחות הביטחון לעשות שימוש בצווי מעצר מנהליים כמסלול עוקף לדיון המשפטי.

ברוב רובם של המקרים, כמעט כל הזמן, הקורבנות של המצב הזה, של השחיקה בהגנות שמוקנות לחשודים, הם פלסטינים. הם אלה שנעצרים במספרים עצומים, הם אלה שמעונים, הם אלה שנשפטים בבתי המשפט הצבאיים, הם אלה שמוציאים נגדם מאות צווי מעצר וכולאים אותם לתקופות בלתי מוגבלות מבלי אפילו לפרסם חשדות נגדם, הם אלה שסוגים ענישה קולקטיבית ושערורייתית בדמות הריסות בתים של קרובי משפחה, עוצרים, ועוד. וזה נורא וצריך להתנגד לזה תמיד.

ומדי פעם מגיע מקרה כזה, שבו המערכת מנסה "לתקן" את האפליה והדיכוי החד צדדי והקיצוני נגד נתיני המשטר הצבאי, לא בכך שהיא מקדמת שוויון לפלסטינים, אלא בכך שהיא פוגעת עוד יותר בזכויותיהם של יהודים. אם זה המעצר המנהלי של מתנחלים והרצון להרחיב את המדיניות הפושעת הזאת גם לארגוני הפשיעה, ואם זה עכשיו עם הניסיון להכניס עינויים לחקירת פרשת הרצח בדומא.

ברור שכל מי שמתנגד כל ימות השנה לעינויים, מעצרים מנהליים, ענישה קולקטיבית ושאר פשעי-מדינה נגד פלסטינים – צריך להתנגד אליהם גם עכשיו. כן, גם אם השב"כ אומר אמת והמשמעות היא שלא תהיה הרשעה בתיק דומא. הפתרון הספציפי לעניין דומא הוא המשך החקירה, ופיצויים למשפחה, והפתרון הרחב יותר לאלימות גזענית יהודית טמון גם הוא בסיום הכיבוש.

> בית המשפט גזר 15 חודשי מאסר על חברת הפרלמנט הפלסטיני

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf