newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אימהות מחפשות את הילדים שלהן: בישראל היום, בארגנטינה אז

הלב יוצא אל שלוש האמהות שפנו לאו"ם וקיבלו כתף קרה. כמו בימי הדיקטטורה בארגנטינה גם כאן חטיפות מצד הממשלה או ארגונים אחרים עלולות להפוך לדבר שבשגרה, לעוד ידיעה בעיתון

מאת:

"אנחנו רוצות לדעת איפה הילדים שלנו". כמה שהמשפט הזה מוכר לי מהעבר שלי.

גדלתי בחברה אלימה, מדוכאת ומוחצנת, ארגנטינה של שנות השישים והשבעים. מאז שאני זוכר את עצמי – תחת שלטון צבאי. מאז שאני זוכר את עצמי – עני. מאז שאני זוכר את עצמי – נזהר מאויב בלתי נראה. תחושה של מחנק, של חוסר וודאות, ידיעה שאתה יוצא מהבית ועלול לא לחזור אליו.

כאשר השלטון הדיקטטורי בארגנטינה התחיל בשנת 1976 להעלים אנשים – בעשרות, במאות ואחרי זה באלפים – קמה קבוצה של נשים אמיצות, מטפחת לבנה לראשן, שסובבה את ככר מאי שבבואנוס איירס, ככר העצמאות וערש הדמוקרטיה, ככר הדמים של 1955, ככר התקווה של 1973, מעין תחריר לטיני. "אנחנו מבקשות לדעת איפה הילדים שלנו", הן היו אומרות לעיתונאים המעטים שהיו מעיזים לסקר את ההפגנה. קראו להן "לוקאס", משוגעות. כי ברור שיש אנשים שהם בני מוות, שהם גיס חמישי ושיש להם דמות מסויימת – צעיר עם שיער ארוך, מורה לספרות, זמר מחאה, עיתונאי ששואל שאלות או מישהו שהיה בפנקסי הטלפונים שלהם.

> מאושוויץ לכיכר מאי בארגנטינה: סיפורה של ניצולה ונאבקת

רחלי פרנקל, בת גלים שער ואיריס יפרח, אימהותיהם של שלשת הנערים החטופים נסעו לישיבה של מועצת זכויות האדם של האו"ם, שנערכה בז'נווה. "אנחנו מבקשות לדעת איפה הילדים שלנו", הן ביקשו מהעולם ובמקום גלים של אמפתיה, זכו במקלחת צוננים. שלוש נשים אצילות, לא מתלהמות, אימהות לתלמידי ישיבות הנחשבות מהאיכותיות שבמגזר הדתי-לאומי. הבנים החטופים – שלושה נערים שאין להם זמן לשטויות – חייהם נעים בין לימודי קודש ולימודי חול, בסדר יום שמי שמכיר את הישיבות התיכוניות, יודע כמה הוא דחוס ומתיש. כבר עשרה ימים, נכון לכתיבת שורות אלה, שלא יודעים מה עלה בגורלם.

חטיפתם של שלשת הנערים – גיל-עד שאער, תושב טלמון ונפתלי פרנקל, תושב נוף איילון, בני 16, תלמידי ישיבת מקור חיים בכפר עציון  ואייל יפרח, בן 19, תושב אלעד, תלמיד ישיבת שבי חברון – ץאלץ לא מעט הורים ומחנכים לחשב מסלול מחדש. מה שהיה, הוא לא מה שיהיה.

חטיפות הן אקט נבזי. עשו ועושים בו שימוש ארגוני טרור וממשלות כאחד. הוא מטיל מורא וזורע בלבול. הוא משבש את השגרה ומכניס לחיים אלמנט של חוסר ביטחון מובהק. דברים טריוויאליים כמו הליכה לעבודה או לבית הספר, הופכים לשגרה מורטת עצבים והיא זו שמכרסמת ביסודות החברה.

אמהות כיכר מאי עם הנשיא הארגנטינאי לשעבר, נסטור קירשנר (Loco085 CC BY 2.0)

אמהות כיכר מאי עם הנשיא הארגנטינאי לשעבר, נסטור קירשנר (Loco085 CC BY 2.0)

שכונה קשה

47 שנות כיבוש הפכו את החברה הישראלית לכוחנית, יהירה, שונאת כל דבר שאינו נראה כמו סמליה. היא תדיר משורותיה את מי שייפול ויזדקק לרחמיה, בין אם זה מובטל או ניצול שואה. היא תתאכזר לעניים, לניצולי השואה, לבדואים, ללהטב"קים, לערבים, לאתיופים. הממשלות בעשור האחרון ידעו ליצור אויב בלתי נראה, להאשים את השמאל בחוסר נאמנות במדינה ליצור תחושה שבגללם, הסכנה ברורה ומיידית.

ישראל פותרת סכסוכים בכוח, בין אם זה מאבק עובדים מול ביתו של טייקון, או אז מפעילים את היס"מ, או שאלה קבוצת פעילים חברתיים שמוצאת עצמה מעוכבת לחקירה, או מבקרים בכפר בדואי בלתי מוכר המתועדים בעדשות המשטרה. גם חטופים עלולים להצטייר כמטרד. כי איך אמרו בארגנטינה: "אם חטפו אותם, זה בגלל משהו".

> "אם הם בכלא אז הם בטח עשו משהו"

אנחנו חיים בשכונה קשה. ממשלת ישראל מבקשת למגר את הטרור, שלא תמיד יש לו צורה וכתובת, בכל מקום ומעל לראשם של האזרחים. את הטרור ואת מי שהוא רואה כמשתפי הפעולה שלו. אחד לאחד, מבלי שנרגיש, מאושרים חוקים שמרחיקים אותנו מהדמוקרטיה, לעבר שחר של יום חום. חוק האכלת שובתי רעב בכפייה. חוק שמאשר למשטרה לחדור לכל מחשב ולכל דירה ללא ידיעת הנחקר.

יום אחרי שחרור גלעד שליט היו שטענו שהיה צריך לתת לו למות בשבי. היום משפחת שליט עוברת דה-לגיטימציה ויש שרים המבקשים לחוקק חוק שימנע משא ומתן אל מול חוטפים. נחטפת? זו הבעיה שלך, לא של המדינה.

תסמוך על הצבא, ילד

כשהייתי ילד, בשנות השישים והשבעים הסוערות בארגנטינה, ראיתי איך המפתח הפשוט בדלת הכניסה של הבית הומר במנעול כבד והמנעול הכבד לשער ברזל חסום בשני מוטות, כי המדינה הייתה פחות בטוחה. אני זוכר שב-1970 חטפו גנרל ומאז כל נסיעה באוטו המשפחתי הייתה עם אקדח הלוגר הגרמני של אבא, שהיה מונח בהיכון על הברכיים. הייתה אווירה של אסור, אבל בעיקר הייתה אווירה של מחנק, של היעדר תקווה. וגם חטפו אנשים.

עניים וצעירים היו בבחינת גורמי סיכון, כי הם הכי רצו שינוי: עבודה מאורגנת, פרנסה בכבוד. הצעירים רצו להיות כמו בני גילם באירופה וארצות הברית. במקרה הטוב, זה היה נגמר בלילה בתחנת המשטרה ובגילוח הראש על ידי השוטר התורן. במקרים פחות טובים זה היה נגמר במכות רצח, של סמל המשטרה. שוטרים ואלות.

"הצבא עושה מהילדים שלנו בני אדם", אמרו המבוגרים אז. היעדר התקווה, הדיכוי ומשטר צבאי שלא רצה לשחרר את המושכות היו הסיבה להקמתן של תנועות השיחרור (או ארגוני הטרור, תלוי בנארטיב). אל אות ה-P מעל לאות ה-V, המצוירים על הקירות שפירושם "ויוה פרון", אותו נשיא פופולארי בעיניי אחדים, פשיסט בעיני אחרים, הצטרפו כתובות חדשות, של המונטונרוס, תאים פרוניסטים מהשמאל ו-ERP, תנועה מרקסיסטית.

מולם התייצב ה-AAA, ארגון פרא-צבאי וחצי ממשלתי, בפיקודו של מי שמונה לשר הרווחה, חוזה לופז רגה, אחת הדמויות האפלות והרצחניות של בארגנטינה של שנות השבעים. כולם נלחמו בכולם, והעם המסכן היה באמצע. זו הסיבה שאנשים הסתובבו עם כלי נשק ברכב והדרך לבית הספר הפכה לשיעור באבטחת אישים. אם ב-1972 הייתה אווירה של תקווה, ב-1973, עם חזרתו של פרון, ארגנטינה הפכה לאחד המקומות המסוכנים בעולם. האוכלוסייה פיתחה מנגנון של הסתגלות, בו המדינה חולקה ל"פטריוטים" (אלה שהיו מקורבים למי ששלט באותו רגע) ול"גיס חמישי" (בדרך כלל צעירים, סופרים, מוסיקאים, אמנים ומי שלא היו מוכנים להשלים עם המציאות).

כשנחטף החטוף הראשון, הגנרל אאוחניו אראמבורו, שנתן את ההוראה להוציא להורג עשרות פעילים פוליטיים עם הפלת משטר, המדינה הוכתה בתדהמה. כלומר, התקשורת המגויסת הוכתה בתדהמה. ארבע שנים מאוחר יותר, החטופים הפכו להיות רבים כל כך, עד שהיו ידיעה שולית בעמודים הפנימיים, בטבלה בה מופיעים שם, ארגון חוטף, גיל והאם חי או מת.

החברה הישראלית עוברת תהליך מסוכן של אבדן חמלה, של סתימת פיות, עם שנאה תהומית לכל מה שלא מתאים לנראטיב. יבוא היום בו גם חטיפות ילדים יהפכו לכותרת שולית, ואם הם נחטפו, זה בטח בגלל משהו. ובתוך כל המועקה הזו, שלוש אימהות ששואלות איפה הילדים ועולם שמציב מולן מראה, כאילו הן אשמות. תמיד האזרחים יעמדו בתווך, בין ממשלות שהן או רשעיות, או נעדרות רגישות, שתאבות כוח.

אפילוג

בישראל יש, על פי נתוני ארגון יוניסף, כ-700 ילדים פלסטינים בגילאי 12-17, הכלואים בבתי כלא צבאיים. במהלך העשור האחרון 7000 ילדים פלסטינים נעצרו, נחקרו, נשפטו ונכלאו בישראל. הדוח של יוניסף מפרט (לקריאה, PDF) הפרות של תנאים בסיסיים מצד ישראל בנוגע למעצר ילדים.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf