כך מנצל נתניהו את האלימות בי-ם כדי להצדיק ירי במפגינים נגד פינויים בנגב
בנגב ובגליל אין כיום בעיה של זריקות אבנים כמו שיש בירושלים. התוכנית להרחיב את השימוש בירי חי גם לאזורים אלה נועד לחמם את הגזרה לקראת הריסות כפרי הבדואים. ואם האמנתם לממשלה שמדובר בירי לא קטלני - עבדו עליכם
הפוסט נכתב בשיתוף עם מיכל רותם
בשבועות האחרונים קשה שלא לשמוע באמצעי התקשורת על כל יידוי אבנים שקורה במזרח ירושלים (כלומר, בזמן המועט בו הקילומטר האווירי הרבוע מעל בר רפאלי לא מככב בכותרות הראשיות).
נציגי הממשלה מתחרים ביניהם מי יציע לטפל בנערים הללו ביד קשה יותר כדי "למגר את התופעה" . כמובן שאף אחד מהם לא מציע למשל לטפל בהזנחה במזרח העיר, באפליה לעומת מערב העיר, בהריסות הבתים, בעובדה שכ-75 אחוז מתושבי מזרח העיר עניים ובפרט 84 אחוז מהילדים שם, ובעובדה כי אין שום מסגרת לילדים ונערות לאחר שעות פעילות בתי הספר. זה מוזר, כי כשמתנחלים זרקו אבנים בעקבות הריסת מבנים לא חוקיים לא הוצע לירות בהם, או לטפל בהם ביד קשה, אלא דווקא להיפך: הוחלט להעניק להם מאות יחידות דיור.
לירות בנערים
אז מה הם כן מציעים? לצד הצעות טיפשיות של השר לביטחון פנים בנושא קידום שופטים, הצעות גזעניות של שרת התרבות לשלול זכויות מהורי ילדים ונערים שזרקו אבנים, או פשוט פשעי מלחמה בדמות ענישה קולקטיבית, שתי הצעות של ראש הממשלה כבר מתחילות להיות מיושמות.
הראשונה היא הצעת החוק לעונשי מינימום למיידי אבנים, שאושרה היום (חמישי) על ידי הממשלה. "כמו שעשינו במקרה של עבירות מין", אמר נתניהו. זוהי השוואה כה מופרכת ומשפילה עד שאין באמת טעם להתייחס אליה, שגם ממשיכה מסורת ארוכה של הימין בשימוש בנשים בכדי להצדיק מטרות לאומניות.
> מלחמת הדת בירושלים היא הפתרון של נתניהו לקפאון המדיני
שוטרים יורים גז לעבר צעירים בשכונת עיסוואיה לאחר תפילת יום השישי, ירושלים. (אקטיבסטילס)
הנחת המוצא של ההצעה הזו, כאילו מחסור בהרתעה הוא שמאפשר את זריקת האבנים, היא שקרית. טיפול רשויות החוק בנערים וילדים פלסטינים במזרח ירושלים הוא כבר כיום לא אנושי ואכזרי, ואולי רק טיפול המשטר הצבאי בגדה המערבית בנערים מתעלה עליו. בכל מקרה, שיעור ניכר מאותם ילדים ונערים נמצא בגילאים שמתחת לאחריות הפלילית, ועל כן עונשים אלו כלל לא תקפים לגביהם.
אז מה הם מציעים לעשות? פשוט לירות בהם. רוצים לומר: הם אולי קטנים מדי למערכת המשפט, אבל לא מחוץ לגיל שבו אפשר לכוון עליהם רובים. את הירי הזה מוצע לבצע ברובה צלפים מסוג "רוגר", הנחשב לפחות קטלני מרובי אם-16.
ראשית, יש להפריך את ההנחה כאילו מדובר בנשק אל-הרג ואת השקר של השר לביטחון פנים כאילו "לא מתכוונים שיהרגו אנשים". רובה רוגר מסוגל להרוג ממרחק של קילומטר, והשימוש הישראלי בו מתבצע בטווחים קטנים בהרבה. לפי נתוני "בצלם" רק השנה צה"ל הרג כבר שלושה נערים בירי בנשק מהסוג הזה, כולם נערים שלא היוו סכנת חיים לצלף היורה. ירי לעבר נערים במזרח ירושלים בטווחים הקרובים בשטח עירוני פחות או יותר מבטיח הרג.
אך כאן אנו נתקלים בבעיה: הרי גם יהודים מיידים אבנים, ועושים את זה לא מעט. חרדים עושים זאת על בסיס שבועי בבירה, מתנחלים בחסות צה"ל, וכדרכם בקודש נערים רבים עשו זאת רק השבוע, לעבר ערבים ויהודים שנסעו במכוניותיהם ביום כיפור. מן הסתם לא הממשלה ולא המשטרה לא רוצות להרוג יהודים.
בגדה המערבית לצה"ל אין בעיה דומה: חוקי המשטר הצבאי יכולים להבחין בין ערבים ליהודים, וכך מתאפשר הרג של עשרות פלסטינים בשנה בעקבות יידויי אבנים, בזמן שמעולם לא בוצע שם ירי לעבר יהודים. הרי אם אבנים הורגות, אין קשר לזהות הלאומית של מי שמשליך אותן. אז מה בכל זאת עושים כשהממשלה רוצה לייבא את חוקי המשטר הצבאי אל תוך ישראל? עושים זאת בדרך יציריתית, "טרור עממי" קוראים לזה.
> רשיון להרוג: בצבא חושבים שאבנים הורגות רק אם ערבים זורקים אותן
חיילים יורים לעבר הפגנה לאחר ההצתה בכפר דומא (אחמד אל-באז / אקטיבסטילס)
בטיוטת הוראות הפתיחה באש החדשות הוכנס סעיף אשר מבחין בין "הפגנות" לבין "טרור עממי", כאשר הירי מותר מן הסתם במצב השני. אבל מה זה "טרור עממי" ואיך מבדילים בינו לבין "הפגנות"? כנראה שכמו במקרה של פרס המוסיקה העממית, שני הדברים הם בדיוק אותו דבר, רק שקבוצה אחרת באוכלוסיה עושה אותו.
הטיוטה עצמה לא נחשפה לציבור, אך גם אם יש בה קריטריונים ברורים לכאורה, שמבחינים בין יידוי אבנים בהפגנה לבין יידוי אבנים במתווה של טרור עממי, ברור שהמונח האחרון מתייחס רק לערבים, כמו למשל בפרסומי השב"כ או בתקשורת. כך, בהגדרה הפשוטה הזו, דואגים לכך שמשטרת ישראל תוכל לירות ולהרוג כמעט אך ורק אזרחים ערבים. בהתאם לפקודות.
ולא שלמישהו יש אשליות שהרג הילדים הצפוי בידי המשטרה במזרח ירושלים ירגיע את המצב. למעשה, כל זרועות הביטחון סבורות, ובצדק, שהדבר רק יחמיר את האלימות. אבל זו כמובן לא המטרה. אלימות בהיקף נשלט בירושלים דווקא טובה לימין. המטרה היא גביית דם, דם שאפשר למכור לציבור כתגובה לאומית הולמת, ואת זה ירי בילדים בהחלט ישיג.
לירות גם בבדואים
אבל זה לא נגמר שם. כי נתניהו הכריז שבכוונתו לשנות את פקודות הפתיחה באש "גם בדרום ובגליל", כלומר, נירה בערבים גם לא במזרח ירושלים.
מדובר בהכרזה מוזרה, חסרת הקשר וצורך בעת הנוכחית. למרות שהמשטרה מסרבת להעביר נתונים עד עתה, במהלך השנה האחרונה הצלחנו למצוא רק שלושה אירועי זריקת אבנים שדווחו בדרום הארץ. כמי שנוסעים הרבה בכבישי הדרום, מעולם לא יודו עלינו אבנים (למעשה הפעם האחרונה התרחשה דווקא עת אחד מאיתנו יצא לריצה קצרה בבית שמש ביום שבת, תקרית שהסתיימה באורח טרגי משהו כשביקש לכאורה להחזיר את האבנים לאנשים שהשליכו אותן, אבל זה לפעם אחרת).
גם אירועים ספורים אלה לא נובעים ממניע אידאולוגי: מדובר בילדים ונערים שעושים זאת בעיקר משעמום בהעדר מסגרות אחר-צהריים מתאימות במרבית היישובים הבדואים בנגב. עם אחוז הנשירה האדיר בנגב, עם העדר המסגרות הבלתי פורמליות, ועם העדר גני שעשועים לשחק בהם – אין לאף אחד בממשלה כוונה להתמודד. למה להשקיע בחינוך ולהכיר ביישובים בדואים, כשאפשר פשוט לירות בילדים בנשק חם?
אז מה עניין שמיטה להר סיני, או מחט לתחת, בעממית? למה נתניהו כורך את הבעיות הללו – של ירושלים ושל הנגב – באריזה אחת, כאשר אנו מדברים על בעיה מינורית ולמעשה לא קיימת? לא ברור.
סיבה אפשרית היא שנתניהו קמפיינר מיומן, הוא יודע כי הקמפיין לבחירות הבאות מתחיל כשהקודם הסתיים, וכדי שגם בפעם הבאה בוחריו ינהרו כאשר הוא אומר להם שהערבים נוהרים, צריך לתחזק את הפחד והשנאה אליהם באופן רציף, ולהסית נגדם זו הדרך.
אבל קיימת אפשרות נוספת, מפחידה יותר. הריסת הכפר הבדואי אום אל-חיראן לצורך הקמת ישוב יהודי בעל אופי דתי-תורני על חורבותיו (בשם חירן) הופכת ממשית יותר ויותר נוכח העבודות להקמת הישוב היהודי, שהחלו בסוף חודש אוגוסט. למרות שהשר אורי אריאל חזר בו מהחלטתו להביא לדיון חוזר את הצעת החוק ליישום תכנית פראוור, על פי הערכות אחרי החגים תוצג תכנית חדשה, גרועה אף יותר.
שוטרים יורים לעבר מפגינים בעיירה חורה, נגד תוכנית פראוור, 2013 (אקטיבסטילס)
אז בפרפרזה על צ'כוב, עם סליחתה של שרת התרבות, רובה רוגר שמונח במערכה הראשונה יירה בשלישית. נתניהו לא מגיב לאירועי עבר, אלא מתכונן לעתיד. הוא יודע שתהליך הנישול יתקל בהתנגדות רבה, והוא מניח את התשתית החוקית שתאפשר ירי נרחב בילדים ונערים בדואים מיד כשזו תחל. אלימות משטרתית לא פרופרוציונלית עשויה להמם התגדות שכזו בסבירות נמוכה, ובסבירות גבוהה יותר תוביל לאלימות גדולה יותר שתאפשר להסיט את תשומת הלב ותתן הצדקה לטיפול "בבעיה הבדואית", ותתקף את התירוץ הביטחוני כביכול לנישולם מאדמותיהם בנגב.
כך בדרום, כמו במזרח ירושלים, ממשלת ישראל בוחרת לא להשקיע את התקציבים והמחשבה הדרושים בפתרון הבעיות. במקום זה היא עוברת משלב הקרימינלזציה של כל מחאה לא-יהודית נגד מדיוניתה המפלה (מדיניות שבמידה רבה הובילה ליידוי האבנים במזרח ירושלים), לשלב הטרוריזציה שלה. זוהי מדיניות שסופה דם, הרבה דם.
הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
