במובנים רבים, בדיוק בשביל זה קם ארגון העיתונאים.

בשנות השמונים התחיל התהליך של פירוק העבודה המאורגנת בעיתונות, באמצעות שכירת עיתונאים בחוזים אישיים יוקרתיים וחיסול ההסכמים הקיבוציים (בעיתון "חדשות" של משפחת שוקן). עד אמצע שנות התשעים, שנים שראו פריחה ושגשוג בכל הענף, זו כבר הייתה המציאות בכל מקום חוץ מרשות השידור: בעיתונים הוותיקים שפירקו את הוועדים, ובכלי התקשורת החדשים – בטלוויזיה ובהמשך באינטרנט – שבהם מעולם לא היו הסכמים קיבוציים.

ועכשיו ההסכמים הקיבוציים חוזרים לעיתונות. נכון: ארגון העיתונאים, שקם ב-2012 כדי לתקן את העוול הזה, כבר חתם על כמה הסכמים קיבוציים בעבר. אנחנו חתמנו על שניים במעריב, והיו גם הסכמים בערוץ 10, בחדשות המקומיות ובקבוצת ידיעות אחרונות. אבל אלה היו הסכמים בתוך משברים עמוקים, הסדרים שמבטיחים הגנות מסוימות לעובדים, אבל משאירים את רוב תנאי ההעסקה בידיים של המעסיק, ברמת החוזים האישיים.

במוצאי שבת עשו עיתונאי גלובס, הנהלת החברה וארגון העיתונאים היסטוריה בכך שחתמו על הסכם קיבוצי רחב ראשון בעיתונות זה שנים ארוכות. הפעם ההסכם (ראו נוסח מלא בהמשך) מסדיר את כל תנאי ההעסקה של העובדים, וקובע לראשונה איזשהו רף שקוף וגלוי לאיך שצריכה להיראות העסקת עיתונאים בישראל – רף שוועדים בכלי תקשורת אחרים יוכלו להתבסס עליו ולהגיע להישגים טובים אף ממנו.

> תכירו: האנשים מעוררי ההשראה של עולם העבודה המאורגנת

העיתונאי משה ליכטמן במערכת גלובס. ימי המאבק למען הסכם קיבוצי (באדיבות ועד גלובס)

אז מה יש בהסכם הזה? יש כאן הליך שימוע ופיטורים דומה לזה שנקבע בידיעות, שכל עיקרו למנוע פיטורים מידיים ושרירותיים של עובדים, לתת להם כחודשיים בין ההתראה על רצון החברה לפטר אותם לבין הפיטורין בפועל. בזמן הזה ניתן לעובדים לתקן ולשפר את מה שהפריע להנהלה, לפי מדדים גלויים ומדידים. זו הגנה משמעותית ועצומה, שחסרה מאוד להמוני עובדים בענף ובכלל במשק.

ומה עוד? לראשונה מופיע כאן, בכתב, קיבוע של שכר מינימום גבוה יותר משכר המינימום הכללי בחוק, ושנקבע לפי תחום המקצוע וותק, בנוסף למנגנון עדכון שכר לפי תוספת יוקר, כדי למנוע שחיקה. יש התחייבות של גלובס לשלם לעובדים תשלום מלא על ימי מחלה מהיום הראשון, שזה שני ימי עבודה יותר ממה שנותן החוק. יש תוספת של ימי חופשה, קיבוע של תשלום ימי חופשה ומתנות מההנהלה בשמחות של עובדים, ימי השתלמות, קרנות השתלמות לעובדים הוותיקים, ועוד ועוד.

עוד יש כאן הסכמה הדדית בין העיתונאים לבין ההנהלה על שמירת כללי האתיקה וחופש העיתונות. ההצהרות בתחום זה הן כרגע כלליות, ועוד יפותחו בין הצדדים בהמשך, אבל עצם ההכרה הכתובה בכך שלעיתונאי יש חובה לפעול בשם זכות הציבור לדעת, ושזכות זו היא לא רק סיסמה אלא מהווה חלק מתנאי העבודה שלו ממש (לרבות התחייבות של המערכת לספק לו הגנה משפטית מפני תביעות דיבה), היא הצהרה חשובה ותקדימית עבור עיתונאי גלובס ובכלל.

ההסכם הקיבוצי הזה לא הגיע מעצמו. הוא גם לא הגיע רק מתוך המחויבות של ארגון העיתונאים, או מתוך רצון טוב של ההנהלה. כדי להגיע למקום הזה היה צורך בנחישות ובמאבק של עיתונאי גלובס עצמם. הם בחרו להתאגד. הם בחרו לנקוט בעיצומים בעבר, להפגין, לדרוש את זכויותיהם. רק בשבוע שעבר הם נאלצו להכריז על סכסוך עבודה, להלחם בניסיון של ההנהלה לפטר עובדים ללא הסכם קיבוצי, להפגין בבית הבעלים, אליעזר פישמן, ולפנות לבית הדין לעבודה.

וההתעקשות שלהם השתלמה. נכון, ההסכם הזה כולל גם מהלך של פרידה מכמה עשרות עיתונאים. זה לא קל בכלל לחתום על הסכם, גם אם הוא טוב ומבטיח רבות ונצורות לעובדים שנשארים, כשחברים אחרים צריכים ללכת הביתה בשל המצוקה הכלכלית של העיתון. אבל גם אותם עוזבים יקבלו עכשיו מענק פיצויים מוגדל, וגם אלה שנשארים יזכו בהגנה מוגברת לעתיד, ביציבות תעסוקתית קצת יותר משמעותית, וגם כולנו – בכל ענף העיתונות – קיבלנו כאן הסכם קיבוצי היסטורי, שבתקווה יהיה רק ההתחלה של עידן חדש בענף. בכמה וכמה כלי תקשורת אחרים מתנהל עכשיו משא ומתן על הסכמים נוספים, שבתקווה ייחתמו בקרוב.

תודה לכם, עובדי גלובס, שפתחתם לכולנו את הדרך.

גילוי נאות: הכותב הוא חבר מזכירות ארגון העיתונאים, בתוך ההסתדרות הכללית, שבו מאוגדים עיתונאי גלובס.

> עיתונאי פלסטיני שמוחזק במעצר מנהלי שובת רעב למעלה מחודש