שש תשובות לטענות של ימנים על אלימות הימים האחרונים

1. אין ולא יכולה להיות שום הצדקה לרצח של משפחות שיושבות בביתיהן. לא בחלמיש, לא באיתמר, לא בעזה. לא בגלל הכיבוש ולא בגלל שהם שכנים של שוטר מחמאס. שום הצדקה.

2. הסיפור של המחאה הפלסטינית בירושלים בשבוע האחרון, שהובילה להתפוצצות הצפויה מראש שניתן היה למנוע אתמול, הוא לא בגלל שאנשים לא אוהבים לעבור במגנומטרים. כמו שהסבירו פה נועה לוי וגם אביב טטרסקי, הסיפור הוא השינוי ההדרגתי בסטטוס קוו של הר הבית, והקמת מחסום ישראלי בכניסה לאל-אקצא, במקום שלא היה בו מחסום בעבר. הגבלות כניסה ישראליות לאל-אקצא הן מה שמעורר את ההתנגדות ההמונית הזאת.

3. לא, אי אפשר להגיד ש"הם הפרו את הסטטוס קוו קודם". פעולה של שלושה תוקפים בודדים – שזכתה לגינוי והתנגדות מצד הרשות הפלסטינית, ועדת המעקב של ערביי ישראל וכל חלקי הרשימה המשותפת – לא שקולה לפעולה רשמית של מדינה. בנוסף, יש לזכור שמדובר באזרחים ישראלים, שגרים בתוך ישראל ונסעו מביתם בישראל לירושלים, בשטח שכולו בשליטת המשטרה והשב"כ. להאשים רק את הווקף בכך שלא מנע את ההתקפה זה אבסורד מוחלט.

לכן מה שקורה כאן הוא שישראל משנה את הסטטוס קוו שהיה יציב במשך חמישים שנים.

> הימנים שכחו מה זה להיות ישראלים

4. אפשר היה להגיע לפתרון אבטחתי אחר, בתיאום עם הווקף והמשמר הירדני, ולא להצית את ירושלים והארץ כולה. האפשרויות היו על השולחן. הקריאות לעצור את הזוועה לפני שהיא מתרחשת הגיעו מהפלסטינים בשבוע של מחאה לא אלימה ברובה, מהבית הלבן ל טראמפ ואפילו מהשב"כ ומהצבא. ממשלת ישראל בחרה בהסלמה, בחרה בפגיעה בביטחון ובמוות של (בינתיים) לפחות שבעה פלסטינים וישראלים, והכל בשם "הביטחון". בפועל, כנראה שהיו לה מניעים אחרים, כמו שכתב מירון רפפורט.

5. אולי אני תמים, אולי זה קיים כבר המון זמן ממילא, אבל אני מרגיש בימים האחרונים שיש גאות חריגה בכמות המלל שמדבר על הפלסטינים כעל "חיות", "תת-אדם", "מפלצות" – הרוע המוחלט. קודם כל, כשאני קורא דברים כאלה אני פשוט מצטמרר. זו דה-הומניזציה מוחלטת. להפוך אנשים ללא-אנשים, וכך להצדיק כל פעולה וכל פשע נגדם. כאילו שאין פוליטיקה, אין מאבק, אין משטר צבאי, אין סכסוך בן מאה שנה. יש בני אנוש נאורים וחיות חושך במלחמה. זה מחריד ומוכר לנו מאינספור דוגמאות מההיסטוריה. אתם באמת רוצים ללכת לשם?

ומעבר לזה: מה עושים פה אנשים שאומרים את זה? איך מגדלים ילדים בארץ שבה במובהק אין שום עתיד שאינו הכחדה מוחלטת של אחד משני העמים?

6. והעניין הוא שיש פה פתרון. לא רק ברמה הנקודתית – שאפשר להרגיע עם תיאום בין ישראל והווקף והרשות וירדן ומי שצריך. זה בהישג יד וקל. אבל זו רק ההתחלה.

כל פעם מחדש הימין מנסה לספר לנו שאפשר לחיות עם הכיבוש, כלומר – עם מציאות שבה שני עמים חולקים את הארץ ואחד מהם הוא העליון והריבון ובעל הזכויות, והשני הוא הנתין הנצחי, חסר הזכויות. ואי אפשר.

אי אפשר לחיות כשכמעט שני מיליון אנשים בעזה תחת מצור ממושך ואין להם חשמל ומים ומערכת רפואה. אי אפשר לחיות עם שני מיליון אנשים בגדה המערבית שכלואים מאחורי חומות ושישראל שולטת בכל פרט בחיי היום-יום שלהם – במעצרים של חברי פרלמנט ופעילים פוליטיים, במי ייסע לחו"ל ומי יוכל להכנס ולבקר, באיזה סחורות אפשר לייצא או לייבא, במי זוכה ללכת לעבודה או לטיפול רפואי ומי לא, בכמה קרקעות מפקיעים לטובת בניית התנחלויות, ועוד. אי אפשר לחיות בירושלים מאוחדת שמחולקת בין יהודים אזרחים לפלסטינים "תושבים" (מעמד שאפשר לשלול ברגע), בין מי שבונים בשבילם ומשקיעים בחינוך ובתשתיות וברווחה שלהם, למי שנידונים לעוני נצחי. ואי אפשר לחיות גם עם האפליה הנצחית בין יהודים לערבים בקרב אזרחי המדינה.

כל הדברים האלה הם לא בני קיימא. או, ליתר דיוק, לא יכולים להתקיים לאורך זמן לצד שקט מוחלט ופסטורלי. אנחנו לומדים את זה על בשרנו בכאב ובאימה פעם אחר פעם, ובה בעת – לא לומדים. אפשר אחרת. אפשר לסיים את הכיבוש וללכת לשלום ולשוויון כולל. בלי זה, הזוועות של הימים האחרונים פשוט יחזרו שוב ושוב ושוב כל ימי חיינו. כל דיון על הר הבית שלא מתייחס להקשר הרחב הזה חוטא למציאות ומפספס כל סיכוי להבין את המצב.

> חקירת הצוללות דחפה את נתניהו להבעיר את ירושלים