ב-6 באפריל 1944 פרסם המחנך והאינטלקטואל הירושלמי ח'ליל אל-סכאכיני מאמר נוקב בעיתון "פלסטין". המאמר, שנשא את הכותרת "ההבנה ההדדית", נכתב בתגובה להצהרתו של דוד בן-גוריון כי "אין יהודי אחד בעולם שאינו רוצה בהבנה עם האומה הערבית". סכאכיני, שראה בהצהרה הצעה לשותפות, בחן אותה בעין ביקורתית ומפוכחת.

סכאכיני כתב כי היהודים דומים לאותו כומר: "הם שואלים, אבל רוצים שהתשובה תהיה לפי מה שמתאים לרצונם, לא לפי מה שהשכל מקבל, ולא לפי מה שהצדק מאשר, או לפחות לפי מה שאפשר להגיע אליו". לדבריו, היהודים רוצים שהתשובה תהיה: "פלסטין היא ארצכם. הגיע הזמן שתשובו אליה אחרי היעדרותכם הארוכה. בזמן היעדרותכם לא היינו אלא שומרי שדות. קחו אותה כפי שקיבלנו אותה מכם".

הממסד הציוני, כפי שהשתקף בדברי בן-גוריון, הציע "הבנה" ו"שותפות", אך לפי סכאכיני היתה זו שותפות חד-צדדית. התשובה הוגדרה מראש: על הצד הערבי היה לוותר על הנרטיב שלו, להתאים את עצמו למה שהרוב היהודי מסוגל לעכל, ורק אז לזכות במטבע.

80 שנה לאחר מכן, שאלת השותפות הערבית-יהודית עולה שוב. נכון, היא נדחקה לפינה, ורק הכוחות הדמוקרטיים בשמאל עוד עוסקים בה. אבל עצם הדיון באופי השותפות, בעקרונות שבבסיסה ובהסכמות הנדרשות לקיומה עשוי להרחיב את המעגל המצומצם שעוסק בה כיום ולדחוף אותה למרכז הבמה הפוליטית.

לא היינו אלא שומרי שדות. ח'ליל סכאכיני (צילום: ויקימדיה)

 

לצד המאבק המשותף והדחוף נגד הפשיזם הגואה בישראל, מתחולל היום בחברה הערבית מאבק פנימי נוקב בין שני זרמים פוליטיים מרכזיים: רע"מ מצד אחד, ושלוש המפלגות שהצטרפו לרשימה המשותפת מצד שני. בעיניי מדובר בשתי תפיסות קוטביות, המציעות מענה שונה לחלוטין לדילמת "המטבע של הכומר". הדילמה אינה נוגעת רק לשאלה הטקטית של כניסה לקואליציה, אלא גם למחיר הזהותי והפוליטי שכל זרם מוכן לשלם.

לכל אחת משתי התפיסות הללו יש רציונל פנימי מוצק, הצדקות עמוקות ונימוקים כבדי משקל. שתיהן באות על רקע האיום הקיומי המרחף כיום מעל החברה הפלסטינית בישראל, ושתיהן מציעות דרך להתמודד איתו.