אין ספק שעונת בחירות נוטה להוציא מהבית היהודי את המיטב. לפני כארבע שנים, ערב הבחירות לכנסת העשרים, פרסמה המפלגה סרטון דוחה במיוחד המשווה את פרופ' יוסי יונה לחמאס. כדי לחדד את ההשוואה, הציטוטים שהושמו בפיו של יונה בכתוביות הרצות בתחתית הסרטון היו ב"עברית-ערבית" עילגת, שבה "יהודי", למשל, הופך ל"יאהודי". יאהודי יותר מפחיד מסתם יהודי, אין ספק. עצם ההשוואה לערבים אמור לעורר בנו פחד.

כעת, ערב הבחירות המקומיות, מפלגת טוהר הגזע היהודי מכה שנית; מודעות שפרסמה סיעת הבית היהודי ברמלה מציגות על שלטי חוצות תמונה של צעירה עטויית חיג'אב, תחת הכיתוב "מחר זו יכולה להיות הבת שלך", ומתחת "רק בית יהודי חזק ישמור על רמלה יהודית". מקור ההשראה שלהם לחרפה הזו העביר צמרמורת בגבם של לא מעט אנשים.

במקביל, התפרסמה בעיתון הארץ ידיעה על שוטרת מג"ב שחשודה כי ירתה בפלסטיני כדור גומי לשם שעשוע. מי שעמד על הקשר בין שתי הידיעות האלה הוא עו"ד פאדי חורי, שפרסם בעמוד הפייסבוק שלו את הידיעה על שוטרת המג"ב תחת הערה קצרה: "אפרופו 'מחר זו יכולה להיות הבת שלך'".

פועל יוצא הכרחי של חברה הרואה בנטילת חלק במערכת הדיכוי של הפלסטינים ערך לאומי ומוסרי נעלה. שוטרות ישראליות בודקות פלסטיניות במחסום צבאי בשכונה ראס אל-עמוד במזרח ירושלים, 15 באוקטובר, 2015. ישראל הציבה מחסומים בשכונות הפלסטיניות של מזרח ירושלים וגייסה מאות חיילים כענישה קולקטיבית לאחר ההתקפות האחרונות שבוצעו על ידי פלסטינים. (אקטיבסטילס)

הערתו של חורי חושפת אמת עמוקה ומבהילה על המערכת המוסרית היהודית בישראל, כפי שהיא משתקפת דרך פחדיו – המדוברים והלא מדוברים. אפשר להניח שעבור רוב הציבור היהודי בארץ, הרעיון שבתם תופיע בביתם מכוסה בחיג'אב מפחיד הרבה יותר מאשר שהיא תתגייס ותיקח חלק פעיל בשליטה ודיכוי העם הפלסטיני. זאת למרות שהפחד הזה חסר בסיס מבחינה סטטיסטית, ונואל מבחינה מוסרית.

על פי נתונים של מרכז המידע של הכנסת, נכון לשנת 2008 רק כחמישה אחוזים מהמשפחות בישראל היו משפחות מעורבות, כלומר שאחד מבני הזוג אינו יהודי. אחוז הצעירים המשרתים בתפקידים הקשורים באופן ישיר או עקיף לשליטה, דיכוי, מעצרים, הפגזות, ירי והשפלת פלסטינים הוא הרבה יותר גבוה, כמובן. מבחינה מוסרית, העובדה שהחלטה ריבונית של צעיר או צעירה לחלוק את חייהם עם בן או בת לדת אחרת מפחידה אותנו יותר מאשר הפיכתם לבורג במכונת הדיכוי האלימה הזו היא מדהימה ומזעזעת. והיא קשורה כמובן גם לעובדה שמדינת ישראל עושה כל שביכולתה להסתיר את הפשעים שהצעירים הללו במדים מבצעים מדי יום ביומו, אם זה באמצעות רדיפה והשתקת שוברים שתיקה וארגוני זכויות אדם אחרים, החרמת הגופים הבינלאומיים שחוקרים את פשעי הצבא, שלילת תקציבים של גופי תרבות שמעיזים לדבר על הכיבוש, ועוד.

על אף ההבדלים ביניהם, הקמפיין הגזעני של הבית היהודי ושוטרת המג"ב שחשודה בירי בפלסטיני לשם שעשוע חולקים מאפיין מרכזי: שניהם מהווים ביטויי קיצון של נורמות חברתיות ומוסריות הנמצאות בלב הקונצנזוס היהודי-ישראלי. אפשר לצקצק עד מחר מול שלטי החוצות המבחילים ברמלה, אבל הקמפיין הזה לא היה מתאפשר אלמלא אובססיית הדמוגרפיה היהודית שהיא מאבני היסוד של התפישה הציונית בישראל מזה שבעים שנה, ושותפים לה כל הזרמים הציוניים, ללא יוצא מהכלל. השאיפה שישראל תהיה "יהודית ודמוקרטית" מכתיבה בעל כורחה את המלחמה הדמוגרפית הזו, שהרי יהודית ודמוקרטית תתאפשר רק בכוח היתרון הרוב היהודי המוחלט והניכר. ואם זאת השאיפה, כל רחם יהודית וכל צעיר וצעירה הופכים בהגדרה לחיילים במערכה על הדמוגרפיה היהודית. אז מה נלין על הבית היהודי שנותן למלחמה הזו ביטוי גראפי ווולגרי במיוחד, כדרכו?

באותו אופן, גם את המג"בניקית המשתעשעת אסור לראות כחריגה יוצאת דופן, אלא כפועל יוצא הכרחי של חברה הרואה בנטילת חלק במערכת הדיכוי של הפלסטינים ערך לאומי ומוסרי נעלה. לא היינו זקוקים למפגן התמיכה מקיר לקיר באלאור אזריה, המוציא להורג מחברון, וצחוק הגורל, גם תושב העיר רמלה, כדי לדעת שרוב הציבור היהודי בישראל לא רואה בהתעמרות היומיומית בפלסטינים חרפה אלא ערך. אם לא יחליטו לטאטא את החקירה של אותה שוטרת מג"ב מתחת לשולחן ולמסמס אותה הרחק מהעין הציבורית כפי שקורה פעמים כה רבות, לא מופרך להניח ש"הילדה של כולם" הבאה כבר בדרך אלינו.

אפשר וצריך להזדעזע מהקמפיין המבחיל של הבית היהודי ברמלה, ומהעובדה שצעירה מוצאת ירי באדם לא חמוש עניין משעשע. אבל הרבה יותר חשוב להתמודד באומץ לב עם התפיסות והנורמות ומערכות המוסר החברתיות שמאפשרות את התופעות הנפסדות האלה. עד אז, כנראה שנגזר עלינו להמשיך להזדעזע, לצקצק, ולירות.