כמה שבועות לפני תחילת הסימסטר של 98-99 הבנתי שאין לי שום עניין ללמוד כלכלה – זה ממש התבהר לי בבת אחת – ורצתי למשרד הרישום באוניברסיטת ת"א למצוא חוג חלופי. דפדפתי ב"חוברת לנרשם" ובחרתי בחוג לתרבות צרפת (החוג השני שלי היה ונשאר מדע המדינה). תוכנית הלימודים היתה אקלקטית: קריאה וכתיבה בצרפתית (כמובן), ספרות (צרפתית) מודרנית, פוליטיקה וחברה (בצרפת) במאה ה-19, ועוד שיעורים מפה ומשם, בהיסטוריה, סוציולוגיה, ספרות, אמנות וכו', שהמשותף לכולם היתה ההכרה שצרפת היא המכנה המשותף הגדול ולמעשה מרכז העולם. מרבית הקורסים גם הגיעו בשלב זה או אחר להיבטים בסגנון הבנייה ההאוסמני ו"השדרות הגדולות". אחד הגילויים המרכזיים מבחינתי היה שפרשת דרייפוס היתה אירוע שמשמעותו חרגה הרבה יותר ממה שלימדו אותנו בהיסטוריה הציונית, ולמעשה אחד הרגעים המרכזיים בהיסטוריה הצרפתית. חוץ מזה למדתי שמי שלא יודעים ובעיקר לא יודעות מילה בצרפתית מתרשמים מאוד גם ממי שיודע לגמגם כמה משפטים תוך כדי שגיאות איומות בהטיות (במיוחד בזמן עתיד), או כמו שהמורה איב וואל היה אומר, המבטא של מייק בראנט יותר גרוע אפילו משלכם, וגם זה משהו. הגשתי סמינרים בשירת אבירים מהמאה ה-12 וניתוח של כמה סיפורי ילדים על מלחמת העולם הראשונה. כמו כן השתכנעתי שצרפתיות היא אכן דיסיפלינה אקדמית. חבל שסוגרים את החוג, בלעדיו עוד הייתי לומד כלכלה.