איש לא יאשים את חבר הכנסת איתן ברושי, נציג הקיבוצים ומה שמכונה "ההתיישבות העובדת" (שלאור עסקי הצימרים ובתי ההארחה המשגשגים שלהם הפכה יותר ל"התיישבות הסועדת") במחנה הציוני בדקות הבחנה או ברגישות מיוחדת. מדובר באיש שהצליח להתקנא אפילו במצבם של הבדואים כאשר הפציר "כשהמדינה נותנת מיליונים לבדואים להסדרת ההתיישבות בנגב, שיחשבו גם עלינו". עלינו זה התנועה הקיבוצית, כמובן. עד כדי כך האיש מנותק והזוי. ובכל זאת, הקביעה שלו כי חבר הכנסת יוסי יונה איננו חלק טבעי ממפלגת העבודה נכונה ומדויקת עד כאב.

לא רק יוסי יונה, כמובן. חברי הכנסת המזרחים מעולם לא היו חלק טבעי מהמפלגה. גם כאשר שניים מהם, בן אליעזר ופרץ, הצליחו להעפיל לראשה, הבהירו להם עמיתיהם (וגם חלק לא קטן מבוחריהם, אם ניזכר בבריחה ההמונית של חברי סניף העבודה בגבעתיים עם בחירתו של פרץ לראשות המפלגה) שוב ושוב עד כמה הם לא חלק טבעי מהמפלגה.

כך, למשל, סיפר חבר הכנסת אורי אור ב-1998 בראיון לדניאל בן סימון מ"הארץ" מה הוא חושב על חברי הכנסת המזרחים במפלגתו: "אי אפשר לקיים איתם שיחה נורמלית. הבעיה עם בן-עמי, רפי אדרי, רענן כהן והאחרים, היא שהם מפרשים כל ביקורת לגיטימית כביקורת מתוך מניע עדתי".

> יוסי יונה: "אני לא רוצה להיות מגזר, אני רוצה להיות בעל הבית"

לא חלק טבעי ממפלגת העבודה? ח"כ יוסי יונה (צילום: אורלי נוי)

אם נתעלם מההתבטאויות הגזעניות עד כלימה של אבותיה הרוחניים של מפלגת העבודה נגד מזרחים, הרי שאת הפרץ הבוטה ביותר של מיצה הקיבה הגזעניים במפלגה הזו עורר נצחונו של עמיר פרץ את יקיר העדה, שמעון פרס, בהתמודדות על ראשות המפלגה ב-2005. היטיב לבטא את גודל הזעזוע אז אחיו של שמעון, גיגי פרס: "כמו גנרל פרנקו, פרץ גייס את הפלנגות מצפון אפריקה".

בבחירות הפנימיות הבאות גבר הקיבוצניק אהוד ברק על המרוקאי משדרות, והשקט וחוקי הטבע שבו לשלוט בממלכה הלבנה. אך כאשר שב פרץ להתמודד על ראשות המפלגה ב-2011, התעוררו גם השדים מרבצם. במפגש בחירות עם ותיקי מפלגת העבודה בגבעתיים, אותם אלה שנסו על נפשם בפעם הקודמת שהפרענק נבחר, אמר עמרם מצנע שהתמודד אז מול פרץ "עמיר פרץ בא מארץ אחרת, ומביא אנשים שבכלל לא שייכים למפלגת העבודה – הוא מביא את החמולות ובונה לו מחנה, כך שאם יפסיד בפריימריז הוא עדיין יוכל לכפות עצמו על המנצח". מצנע גם הבחין מפורשות בין עמיר פרץ לבין שאר המתמודדים על ראשות המפלגה: "ליצחק (בוז'י) הרצוג ולשלי יחימוביץ ערך מוסף ענק, ניתן לבנות איתם צוות עבודה – הם לא עמיר פרץ שבא מארץ אחרת". צחוק הגורל היה ששנה לאחר מכן, הכסא של מצנע עצמו בכנסת הובטח לא מעט בזכות אותן חמולות שפרץ הצליח לגייס ל"תנועה", בה ישבו יחדיו.

זה, כמובן, רק מדגם חלקי בלבד מתוך שלל האמירות הגזעניות שהנפיקו חברי מפלגת העבודה נגד המזרחים לאורך השנים, ועוד לא הזכרנו את הפנינים שיצאו מפיהם של תומכים, מזדהים ומקורבים למיניהם. ליוסי יונה עצמו, אגב, לא היתה כל סיבה להיות מופתע: בראיון שערכתי איתו לפני הבחירות האחרונות הוא סיפר על חוסר הנכונות של ברושי לשתף פעולה בנושאים חברתיים, כפי שהציע לו יונה.

כעת אנחנו מתבשרים כי עמיר פרץ מתכוון להתמודד שוב בבחירות הבאות במפלגת העבודה. אי-אפשר להאשים את פרץ בנאיביות, בטח שלא בעיוורון ביחס לסנטימנטים האנטי-מזרחיים במפלגת העבודה. הוא עצמו היטיב לספר עליהם בראיון שנערך לפני כארבעה חודשים בעיתון "הארץ" עם השמינייה ההיא של 'העבודה':

לובה אליאב המנוח היה אחד התומכים הכי משמעותיים שהיו לי. הוא השפיע עלי אידיאולוגית. הוא היה חוזר כל לילה למטה, אף פעם לא ראיתי אותו כל־כך מזועזע, רצה למרוט את השערות. הוא אמר לי: 'עמיר, אני לא יודע מה קורה במדינה הזאת, אני אומר להם, אבל תראו, חלמנו על הרגע שילד מעברה יהפוך לראש ממשלה. למה אתם לא רוצים להצביע עבורו?'. אספר לכם משהו בסוד? הוא אמר לי, 'בוא נקים מטה להחזרת האשכנזים'. עניתי לו, 'לובה, אני מתנגד חד משמעית. לא אצלי. לי לא יהיה מטה כזה'.

עמיר פרץ לא טיפש ולא נאיבי, ומודע היטב לקבלת הפנים לה זוכים מזרחים במפלגתו. מי כמוהו יודע. ובכל זאת, כדאי שיקשיב עוד פעם אחת לדבריו של איתן ברושי על יוסי יונה, אותו יוסי יונה שהכריז לפני הבחירות כי הוא "לא רוצה להיות מגזר במפלגת העבודה, אלא בעל הבית". אי-אפשר להיות בעל הבית במפלגה הזו כמזרחי, עמיר. בתוכך אתה יודע את זה היטב. נדמה לי שבמרוקאית קוראים לזה "מא יחבונאש".

> למאבק המזרחי אין מה לחפש במפלגות ציוניות