תעשיית האבחונים וההקלות במבחנים: כסף, שקרים וניהול כושל
תעשיית האבחונים וההקלות במבחנים אינה מסייעת לתלמידים להתגבר על הקושי שלהם. היא רק מאפשרת להם לקבל ציון סביר על אף הקושי, מקבעת את הקושי שלהם ומסתירה אותו תחת ממוצע הציונים. מי שיוצא נשכר מכך הוא רק שר החינוך שיכול להתבשם בממוצע ציונים ארצי גבוה יותר
מאז חודש נובמבר 2014 משבית ארגון המורים את הוועדות בבתי הספר התיכוניים שמטפלות באבחונים של תלמידים לקויי למידה ובהקלות שניתנות להם בבחינות. זה לא משהו ברומו של עולם, אבל כשמנסים להבין על מה ולמה השביתה, מתגלה פרצופה המכוער של מערכת החינוך. תערובת של כסף, חוסר אמון, גלגול אחריות ואוזלת יד.
כל מה שאנחנו יודעים כיום אודות האבחונים וההקלות במבחנים לתלמידי תיכון, נכתב ונזעק כבר בשנת 2001 בדוח השנתי של מבקר המדינה.
המבקר טען אז שלוש טענות מרכזיות:
הראשונה, שמספר האבחונים מהסוג הקל (דרגות 1-2), שנועדו לתת הקלות במבחנים לתלמידי תיכון, עולה משנה לשנה בצורה בלתי סבירה: "במהלך השנים 1995 – 2000 גדל מספר ההתאמות שניתנו לתלמידים ב- 318 אחוז, מ-58 אלף התאמות ל-242 אלף התאמות".
הטענה השנייה הייתה שתלמידים שהוריהם עשירים מקבלים יותר אבחונים והקלות מתלמידים שהוריהם עניים: "רוב האבחונים לצורך ההתאמות נעשים לתלמידים ממשפחות מבוססות. הנפגעים העיקריים הם תלמידים מאזורי מצוקה ומכפרי נוער, שרבים מהם עולים חדשים או שייכים למשפחות ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, שמתקשים לממן לילדיהן אבחון פרטי או אינם מודעים לחשיבותו".
והשלישית, שמשרד החינוך לא עושה שום דבר: "אין במשרד החינוך מדיניות ברורה ומחייבת בנוגע לשאלה מי מוסמך לאבחן ליקויי למידה ובכל הקשור לטיפול בנושא ליקויי הלמידה […] יצוין שבחטיבה העליונה אין תכניות לטיפול בתלמידים בעלי ליקויי למידה והמודעות לקשייהם באה לידי ביטוי רק במתן ההתאמות לבחינות בגרות".
> גם מחשב לכל ילד לא יעזור אם לא מחליפים שינון בלמידה
מערכת החינוך. תערובת של כסף, חוסר אמון, גלגול אחריות ואוזלת יד. (אילוסטרציה: Yoav Lerman CC BY-NC-SA 2.0)
עשר שנים חלפו, ובשנת 2010 פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה דוח ובו מסקנות זהות. היקף התופעה המשיך לגדול. בשנת 1998 אובחנו כזכאים להקלות בבחינות 8.3 אחוזים מהתלמידים. זהו מספר סביר שתואם את הממוצע העולמי. בשנת 2001 אובחנו כזכאים להקלות 16.2 אחוז מהתלמידים ובשנת 2008 – 19.9 אחוז! זה הנתון האחרון שעומד לרשותנו, וסביר שמאז חלה עלייה נוספת.
גם הקשר למצב הכלכלי של ההורים נשמר: למשל בבחינת הבגרות באנגלית קיבלו התאמות רק 7.6 אחוזים מקרב התלמידים מהאשכול החברתי כלכלי הנמוך ביותר, בעוד שבקרב האשכול החברתי הגבוה ביותר 38.5 אחוזים קיבלו התאמות.
במבט כלל עולמי ידוע שיש קשר בין רקע חברתי נמוך לבין קשיי למידה, וזאת עקב חינוך וטיפול לקויים שניתנו בגיל הרך לילדים ממשפחות עניות. אולם בישראל, בכל הקשור לאבחונים בבתי הספר התיכוניים, מתקבלת תמונה הפוכה ובלתי סבירה. כותבי הדוח מסבירים זאת כך:
"ניתן לייחס תופעה זו הן למודעות גבוהה יותר באוכלוסייה זו לאפשרות לקבל הקלות, והן לנגישות גבוהה יותר לאבחונים יקרים הדרושים לקבלת ההתאמות."
ומה עושה המדינה כדי לתקן את העיוות?
בדיון שהתקיים בעקבות דוח הלמ"ס בכנסת, תחת הכותרת: "הקלות בבחינות הבגרות לעשירים", זעקו הח"כים את זעקת השכבות החלשות, נציגת משרד החינוך אמרה שככה וככה, והיו"ר סיכם: "ועדת החינוך קוראת למשרד החינוך לבדוק את הנושא באופן מעמיק ולהסיק את המסקנות הנדרשות וכן את דרכי הטיפול ומזעור הבעיה".
השנים עברו והתופעה רק התעצמה. החתול והשמנת המשיכו לחגוג. במירוץ אחר ציונים יותר ויותר הורים (ובמיוחד בעלי האמצעים) איבדו את הבושה לתייג את ילדיהם כלקויים; במירוץ אחר הכסף הוקמו יותר ויותר מכונים פרטיים לאבחון תלמידים, והם הרי לא ישרדו בשוק אם לא יעניקו לתלמידים את ההכרה בקשייהם; ובמירוץ אחר החיים הקלים, יותר ויותר תלמידים למדו שניתן להעמיד פני לקוי בעת הבדיקה, כדי לזכות בהקלות הנכספות.
לכתבה נרחבת בנושא בחדשות 10, הגיב משרד החינוך באימפוטנטיות המוכרת: "משרד החינוך אינו מוסמך ואינו אחראי לפקח אחר המכונים הפרטיים".
אז מי כן אחראי ומוסמך?
הנוהל שהתמסד במשרד החינוך קבע שתלמיד יגיש את דוח האבחון של המכון הפרטי לוועדה הפדגוגית בבית הספר. התקווה הייתה שוועדה זאת תוכל לדחות אבחונים שאינם מוצדקים. לשם כך, עבור כל תלמיד ותלמידה, נדרשו המורים למלא דוחות תפקוד, שהושוו עם ממצאי האבחון. נוהל זה הטיל על המורים עבודה רבה, שלה הם לא הוכשרו ושעליה הם לא תוגמלו. בנוסף, נוצר לחץ כבד מצד ההורים, ששילמו אלפי שקלים לאבחון, ולא הסכימו לקבל דחייה מצד בית הספר. אז הקימו ועדות ערר, שחייבו את המורים למלא עוד דוחות, ולהשתתף בעוד ישיבות.
וכך הגענו סוף סוף לחודש נובמבר 2014, אז פרסם משרד החינוך נוהל חדש. מתוך רצון לצמצם את הפניות למכוני האבחון, התיר משרד החינוך לוועדות בבתי הספר לאשר הקלות לתלמידים מהסוג הפשוט ביותר (בעיקר – הארכת משך הבחינה בחצי שעה) גם ללא אבחון. אבל משרד החינוך לא באמת מאמין למורים, שהרי גם הם רוצים שלתלמידים יהיו ציונים טובים יותר, כי הם מתוגמלים על כך. לכן קבע המשרד שהוועדה הבית ספרית רשאית לקבוע הקלות ללא יותר מעשרה אחוזים מהתלמידים (שזה שיעור סביר של תלמידים לקויים באוכלוסייה).
האמנם זה הפיתרון?
למורים בבתי הספר אין הכשרה מקצועית לדון בלקויות למידה; איש גם לא מתגמל אותם על העבודה הנדרשת. חישבו על מורה לאנגלית שמלמדת בארבע כיתות, שצריכה להגיש לוועדה דוח אודות תפקודי הלמידה של כל אחד ואחת מתלמידיה.
וכיצד יחליטו המורים מי מבין המבקשים ייכנס למכסת ה-10 אחוז ומי לא? כיצד יעמדו המורים מול הלחץ שיפעילו ההורים לכלול את ילדם במכסה? ואם הורה בעל אמצעים יביא בכל זאת דוח אבחון מקצועי שרכש בכסף רב, כיצד יוכלו המורים לדחות אותו ולהעדיף תלמיד אחר שאין לו אבחון כזה?
זה פחות או יותר מה שטוען ארגון המורים, ולכן הוא משבית את ועדות האבחונים וההקלות.
לנוכח העיסוק של המשרד בעצמו, נשכחים כמובן אלה שזקוקים לעזרה. התלמידים שהגיעו לגיל תיכון וסוחבים איתם פערים לימודיים. ניקח (למשל) תלמיד שהוא איטי יותר מחבריו לכיתה. סביר שבמהלך השנים יצבור התלמיד האיטי פער לימודי מחבריו. אם נאפשר לו על ידי הקלות לקבל ציונים סבירים, לא נפתור את בעיית הפער, אלא רק נסתיר אותה.
אם תלמיד מתקשה בהבנת הנקרא, הקלות במבחנים לא ילמדו אותו לקרוא. הם יאפשרו לו לקבל ציון סביר למרות הקושי. אבל הצורך האמיתי של התלמידים המתקשים הוא שיסייעו להם ללמוד, באופן שמתאים להם – לאט יותר, או באותיות גדולות יותר, או כל התאמה אחרת.
בשביל מה צריך לאשר בוועדות התאמה של דרכי ההוראה לצורכי הלמידה? הרי זה מובן מאליו וצריך להתקיים כחלק מהמקצועיות של המורות והמורים. רוצים עוד חצי שעה במבחן? תנו לכולם עוד שעתיים! אם המבחן הוא אינטליגנטי, הזמן אינו משנה.
אז למי עוזרות ההקלות במבחנים?
מי שיוצא נשכר מההקלות הם הפקידים והשרים שיכולים להתבשם בממוצע ציונים ארצי טוב יותר. האבחונים נועדו לטאטא את התלמידים המתקשים אל מתחת לשטיח. לא לעזור להם, אלא לעזור לשר החינוך.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
