newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שלוש אחיות (ערביות)

הזהות המזרחית יכולה לחגוג את הגרעין הערבי שבה, אך המפגש עם הפלסטינים מחייב אותנו להכיר בפער שהמציאות פערה בינינו ובפריבילגיות שהיא מעניקה לנו כיהודים. פוסט אורח של עדי גולן ביכנפו

מאת:

שמחה לארח כאן את הטקסט של עדי גולן ביכנפו, שנוגעת ברגישות בחלק מהשאלות שהזינו ברשת לא מעט דיונים סוערים בשבועות האחרונים, שאלות על זהות מזרחית, נקודות המפגש שלה עם הגרעין הערבי שלה עצמה, ולא פחות מורכב מזה, עם הגרעין הערבי-פלסטיני שמחוצה לה.


שלוש אחיות (ערביות) / עדי גולן ביכנפו

ביום חמישי בבוקר סבתא שלי התקשרה לשאול אם אגיע לארוחת ערב, כי "אמאבא בחו"ל וחראם שאני אוכל לבד בליל שבת". עניתי שכן ושמגיעות איתי שתי חברות מג'נין. היה שקט על הקו לכמה שניות ואז היא התחילה לתחקר אותי מה הן אוכלות או לא אוכלות ושלא יתביישו, ושלא צריך שנביא כלום. השיחה הזאת חזרה על עצמה כמה פעמים במהלך 24 השעות הבאות.

סבתא עליזה גרה בגבעתיים. היא עלתה לארץ בשנת 49', מפורט סעיד. כשהגיעו לארץ שמו אותם במעברה ברמלה אבל טיק טק עם קשרים נכונים וכסף אחרי שנה הם עברו לגבעתיים.

בחזרה לאירועי יום שישי. הדבר לא היה נתפס כאירוע חריג במיוחד אלמלא מרים ובתול היו שחקניות פלסטיניות ממחנה הפליטים ג׳נין. עצם השהות באזור תל אביב היא לא מובנת מאליה לפלסטינית מג׳נין. במילים אחרות, הן שוהות לא חוקיות בארצן.

כבר עם כניסתנו לבית הבנתי שמדובר באירוע מכונן לגבינו.

סבתא, שעניינה בפוליטיקה לא גדול ובזמן הוויכוחים הפוליטיים סביב השולחן היא תמיד במטבח, מביאה עוד לובייה או פול, תלוי באיזה עונה. סבתא היא זאת שבאמצע ויכוח משפחתי סוער אי שם בגיל 16 כשאמרתי בקול רם שגם אנחנו ערבים, לחשה מהצד שאני צודקת ושעד 48' זה לא עניין אף אחד אם את יהודיה או לא במצריים.

סבתא התרגשה מהמפגש עם מרים ובתול, התרגשה כל כך למשמע הערבית ושלושתן פצחו בשיחה ערה על ההבדלים בין הערבית הפלסטינית לבין הערבית המצרית, ואני רק קולטת מילה כאן מילה שם. אחרי המאמץ הגדול של הורי לבער את הערבית מביתנו, פתאום סבתא הסתובבה אלי ונזפה בי שאיני דוברת ערבית, אך בו זמנית בחיוך ממזרי אמרה תודה שהחזרתי את שם המשפחה המקורי שלנו ביכנפו לשמי הרשמי.

כשיצאנו מארוחת הערב כבר היה ברור שיש לשלושתנו תודעה אחרת. המפגש עם הסבתא הערביה שלי פרק מחסום בינינו ששום תודעה פוליטית מוצלחת ככל שתהיה לא יכלה לפרק. יצאנו מהבית של סבתא צוחקות ומאושרות. יצאנו אל הלילה שלוש נשים ערביות.

בתול ועדי במופע רחוב. (צילום: אולה פלקזאק)

בתול ועדי במופע רחוב. (צילום: אולה פלקזאק)

את מרים ובתול הכרתי כשהצטרפתי לאודי אלוני לביקור ברמאללה במטרה ליצור סרט על העשייה שלהן. בסופו של דבר נכנסתי לחבורה, ואחרי לא מעט בחינות ערכתי ועזרתי בבימוי של סרטן עטור הפרסים אמנות/אלימות.

העבודה היתה קשה ואמוציונלית במיוחד. קשה בגלל שהיא נגעה בחומרים תיאטרלים שלא תמיד קל להם למצוא את השפה הקולנועית הנכונה, ואמוציונלית בגלל האלמנט האישי והאבדן הגדול שהסרט דן בו.

מרים ובתול היו הסטודנטיות הראשונות והמוצלחות של איש התיאטרון ג׳וליאנו מר חמיס, שהקים את תיאטרון החופש בג׳נין והפיק בו הפקות תיאטרון מסעירות בכיכובן של השתיים. התיאטרון הזה שינה את השיח על תיאטרון פלסטיני ופוליטי.

לפני יותר משלוש שנים ג'וליאנו נרצח מול התאטרון אותו הוא הקים בעוד מרים ובתול נמצאות בתוכו בחזרות למחזה חדש. מנקודה זו מתחיל הסרט, שמנסה לגעת בטראומה דרך היצירה עצמה ולא דרך סיפור חיים נוגע ללב.

בסיום העבודה זכה הסרט לחשיפה רבה יותר משציפינו, כולל פרס יוקרתי במיוחד בפסטיבל ברלין והקרנות בפסטיבלים ובתי קולנוע שונים ברחבי העולם. בתום הטור מרים ובתול חזרו לג׳נין במטרה להפיק בכוחות עצמן את הצגת הילדים פיטר פן, הפקה שהתקבלה באהבה גדולה בצפון פלסטין. אני חזרתי לחיי התל אביבים כעוזרת במאי בתיאטרון הקאמרי וכעורכת סרטיםֿ.

כאשר שלושתנו קיבלנו הזמנה לפסטיבל בטורקיה כדי לדבר על אותה אחווה של נשים ערביות במרחב הים תיכוני. בתול היתה צריכה לעבור את הסיוט הרגיל של טיסה מעמאן דרך מחסומים אין סופיים בעוד אני ומרים, בעלת אזרחות ישראלית, טסנו דרך שדה התעופה הישראלי בן גוריון.

שמחות וטובות לבב אנחנו מגיעות לשדה, עד אותו הרגע שמרים נעצרת בביטחון. היא  עוברת תחקיר וחיפוש משפיל. קצין הביטחון קורא לי הצידה כאילו אני אחותו ושואל אותי באינטימיות של חברים על "החברה הערביה, הפלסטינית, השחורה שלי". באותו רגע התפרק החלום המתוק שנרקם בבית של סבתא. הבנתי שלא חשוב כמה שאני ארגיש ערביה יהודיה או מזרחית ישראלית או איך שלא נבחר לקרוא לזה על פי לשון הזמן והמקום והפוליטיקה של הזהויות; ברגעי המבחן אני תמיד אהיה יהודיה ישראלית ומרים תמיד תהיה ערביה פלסטינית חשודה.

רק דרך התובנה הזאת הבנתי שכדי שאוכל לשמר את החלום שנבנה בבית סבתי, בכדי שאוכל לשאת את השם ביכנפו בגאווה, השם לפני שכור ההיתוך הציוני, הנלהב זרק את משפחתי אליו, אני חייבת להכיר ברווח (gap) הקיים בין מרים וביני.

כדי לייצר סולידריות אמיתית של נשים ערביות במזרח התיכון, אני חייבת להעמיד את הפלסטיני.ת תמיד לפני בתור. במאבק לחירות הלאומית, המגדרית והאישית, המאבק שלה מכיל אופן אוטומטי גם את זה שלי.

נראה לי ששיתוף הפעולה התרבותי שלנו, שלוש נשים ערביות מהמרחב המזרח תיכוני, פשוט יכול להיות.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf