העצבוּת מביטה בַּכאב שבתוכי מתאמן
בּטיפות על פני מזוודה של תייר מזדמן
המבט בעיני העורב שפָּרח הסגיר זאת –
גורלם של עצי הגן הוא תמיד גרזן.

בחלום הילדות הנרדם שבתוכך כבה
בשארית חומך שעשתה אתי אהבה
בכל וריד שחתכנו בטירוף נזעם
בתינוק שנשטף גם הוא בזרם הדם

בצעקה האחרונה שקפאה בגרון
בדפיקות הברד על זגוגית החלון
בבכיו של האיש שמעבר לשפופרת
בכל שירי הלַיל שבדידותו משוררת

בנשיקות שלך בחלום אחר אפשרי
בסרטים שלא ראינו ושאולי תראי
בעונג החיזיון שלך על גופי העורג
במה שמאכל בי מבפנים והורג

בדמעות שהזלת כשהקראתי לך משירַי
בקפה שאת שותה כבר אצל הבא אחרי
נשבע לך בכל אלה ובכל מה שהייתי אמור
בחיי! בחיי המשורר הזה הגמור

נשבע בלילה, בחושך, ובתוגת השיר
עוד אשוב אליך וגם אל אימת העיר
עוד אחזור לחלום המתוק שלפני הסיוט
עוד אחזור לנשיקה אחרונה ואחריה אמות.