עיר פרזות: מסע קטן בקלקיליה
500 מילים ושלוש תמונות ממקום אחד. והפעם: העיר ממנה שרים המואזינים אל מעל גגות כוכב יאיר וניר דוד
הנה הדבר הכי קרוב לחופש פסח שהיה לי: קפיצה לבוקר אחד בעיר לא יפה במיוחד, אבל נעימה, חייכנית וטעימה. חומת ההפרדה, שנואה עלי ככל שתהיה, חצצה ביני לבין מחוייבויותי. כך התמסרתי לתה ולמאפים מתוקים (חמץ, בעוונותי), לאווירת הרחוב ולמפגש עם מקום רחוק קרוב.
בעצם, לא מדוייק להגיד שקלקיליה לא יפה. היא דלה מאוד בבניינים נאים, אבל יש בה, למשל, צמחייה נהדרת: מצד אחד עצי בננה, מצד שני מדשאות – שני דברים שלא מוצאים במרחב האורבני הפלסטיני ההררי, המוכר יותר. בזכותם מרתק להציץ לבוסתנים הקטנים שבגינות הבתים.
יש לעיר טופוגרפיה אלגנטית: היא נישאת בסבלנות במעלה גבעה מתונה, והמדרון מאוורר את הצביר האורבני הצפוף. רקמת הרחובות מעניינת, השוק חמוד, ודמיונן של חלק מהשכונות לפינות ביפו ובדרום תל אביב מעורר הרהורים. יש"ע זה באמת כאן, לטוב ולרע.
גם עומק השלווה של הרחובות הצדדיים, לעומת ההמולה בראשיים, הוא סוג של יופי. נזכרתי באוקוסינגו, עיר מתוקה ומיוחדת שפקדתי במקסיקו. שתיהן חינניות, קלקיליה אפילו יותר. כמו אוקוסינגו, קלקיליה עניה. היא היתה פעם עניה קצת פחות. כפר סבאים ותושבים אחרים של השרון, כמו גם מתנחלים מהאזור, היו באים לערוך בה קניות. השלטים בעברית עדיין כאן. הלקוחות כבר לא. האינתיפאדה השניה יצרה נתק החלטי, חוקי ההפרדה ושלטי האיום האדומים בנוסח: "כאן יהרגו אותך" שקמו והיו בעקבותיה, השלימו אותו.
קלקיליה הפכה עבורנו למקום שרואים אבל לא חווים. מעין עיר ברקת מאיימת. אנחנו יכולים לשכוח את רוב הערים הפלסטיניות, אבל לא אותה ואת טול כארם, כי הן קרובות כל כך. בדיוק לכן מעניין להביט בה מקרוב עוד יותר, גם אם בחטף, וגם אם אין הרבה מה לראות בה כתייר. מהאטרקציה היחידה, גן החיות, נמנעתי במודע, אחרי שחלפתי על פני שוק עופות קטן וראיתי בו ינשוף מוחזק ברצועה.
זה העציב אותי, ולא ידעתי אם אעמוד בעצבונו של גן חיות בעיר קשת יום. המשכתי לאתרים אחרים: המסגד החדש, זהוב הכיפה, הפארק זרוע האנדרטאות שלידו, וכמובן החומה הגדולה, הרצועה בה מוחזקת ציפור הבר שהיא קלקיליה עצמה.
גם מי שראה את החומה יותר מפעם אחת, חייב לראות אותה כאן, חמש דקות מכפר סבא בזחילה על הגחון. מחסום ההפרדה על חומותיו וגדרותיו נושק כאן לקו הירוק האותנטי, אבל מתקפל ממנו ומקיף את העיר כמעט ב-360 מעלות. הוא מותיר רק פרוזדור צר, שבו יוצא כביש לכיוון מזרח. על הכביש חולש בסיס צה״לי. אין שום בעיה לחסום אותו ולהשלים את המעגל. קלקיליה היא העיר הסמוכה לים הכי רחוקה מהים שיש. אין גם עיר מנותקת יותר מפרבריה בעולם כולו. למעשה יש לה רק אנטי-פרברים. כי כמעט כל האדמות סביבה תפושות על ידי קהילות שאינן פוקדות אותה: התנחלויות מצד אחד וישובים יהודיים בתוך ישראל מהאחר. החומה היא רק מעטפת זרה אחת.
מצידה האחד, החומה די בלתי נראית. שורה צפופה של עצים מסתירה אותה מהנוסעים בכביש שש. בקלקיליה עצמה היא נראית כמעט מכל חלון שמעל לגובה הרחוב. כשמגיעים לשורת הבתים האחרונה, מתבלבלת הנפש דווקא מרוב שהמראה נורמאלי לכאורה. כל כך הרבה ערים, מאווילה שבספרד ועד דיארבאקיר שבטורקיה, מוקפות בחומה רחבה שסוגרת עליהן כך. היא פשוט בדרך כלל מתוצרת בית וקצת פחות אפורה. "ההיסטוריה שונאת חומות" רשום כאן על טפח בטון, וזה לא לגמרי נכון. ההיסטוריה דווקא אוהבת חומות, מה שהיא שונאת הם מצורים, ובסופו של דבר, במוקדם או במאוחר, כולם חולפים במצוותה.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
