18 הפרות שהפכו לאויבות ישראל מגיעות לפסטיבל סרטי הנכבה

פסטיבל סרטי הנכבה השלישי נערך השנה במהלך כהונתה של מלכת חופש הביטוי והיצירה, השרה מירי רגב. הסערה שמחולל הפסטיבל, שמכונה "48mm", מדי שנה היא מתכון מוצלח לפרסום האירוע המושקע שמשלב קולנוע דוקומנטרי-פוליטי ועיסוק נועז בהיסטוריה של חלקת האדמה הזו והאנשים שחיו עליה, יחד עם התמודדות חתרנית עם הזהות הפלסטינית בתודעה הישראלית.

הפסטיבל, שיפתח בסינמטק תל אביב ביום חמישי הקרוב ויימשך שלושה ימים, מזמין את הקהל הרחב לאתגר את המוסכמות ואת העיוות הנרטיבי שבו מזינה מדינת ישראל את אזרחיה בכפייה במשך שבעים שנים.

פסטיבל סרטי הנכבה הוא בעיני הרבה מעבר לאתגר לחופש היצירה והביטוי, מהם אנחנו הולכים ונפרדים עם אישורם של עוד ועוד חוקים מטורפים של ממשלת סתימת הפיות הנוכחית. אני רואה באירוע הזה ובדמותו מתנה לישראלי הממוצע שבעצם הונה על ידי הממסד לדורותיו, אך בפנים מרגיש שמשהו לא מסתדר עם הפאזל שהודבק בכוח בתודעה הישראלית. היהודי החשדן יודע מה זה נכבה ושהיא אכן התרחשה, אבל כאשר הדיסוננס התודעתי לוחץ כדי להבין באמת מעטים מאד מחליטים לפתוח את התיבה השחורה הזאת ולהיחשף להיסטוריה ולמציאות המרה של המלחמה, הכיבוש הפליטות הריסת הכפרים ונישול מילוני פלסטינים מזכויות בסיסיות בשם הקמת מדינת היהודים. רוב היהודים מעדיפים להתחבא מאחורי הנרטיב לפיו "רודפים אותנו, רוצים נקמה, ורוצים להשמיד אותנו. זכות השיבה היא הסוף שלנו".

הפסטיבל, שמארגנת עמותת "זוכרות" (בה עובד בן הזוג שלי), כמו גם הפעילויות השונות של העמותה, נולדו כדי לחשוב על דרך לפתרון צודק לסכסוך עתיר ימים שמתחיל בהכרה במה שקרה לעם הפלסטיני ב-1948 ועד זכות השיבה המיוחלת כבסיס לפתרון צודק.

מתוך התוכנייה המרשימה של הפסטיבל בחרתי עבורכם את הסרט The wanted 18, שביימו הפלסטיני עאמר שומאלי והקנדי פול קוואן, והוא הסרט הפלסטיני המועמד לאוסקר, שמספר את סיפורן האמיתי של 18 פרות, שקנו תושבי בית סאחור באינתיפאדה הראשונה, והפכו למבוקשות על ידי הצבא הישראלי.

18 פרות נגד מירי רגב

השנה היא 1987, תחילת ההתקוממות העממית הראשונה נגד הכיבוש, וקבוצה של פלסטינים, תושבי בית סאחור, עיירה קטנה ומטופחת במחוז בית לחם, החליטו לפתוח במרד בלתי אלים ולהחרים חברות ישראליות. הם רצו להתנתק מהכובש שמספק את המזון הבסיסי לתושבים הפלסטינים תחת הכיבוש, גובה מחיר יקר ומטיל מסי מחייה על האזרחים הפלסטינים.

התארגנות של הקהילה המלומדת של העיירה הניבה פתרונות יצירתיים למאבק השקט בכיבוש, כמו גידול ירקות ועופות וכן בניית משק פרות פלסטיני-אסלי מתוך תקווה שיחד עם החלב שהן יניבו יתגשם גם חלום העצמאות הכלכלית מהכובש. את הפרות שהוטל עליהן לבצע את המשימה הלאומית הם החליטו לרכוש מקיבוץ ישראלי. 18 פרות בשחור-לבן מתוצרת כחול-לבן.

הפלסטינים עד כה גידלו עזים וכבשים אך לא בדיוק ידעו איך באמת לגדל פרות, ולכן שלחה העיירה סטודנט חכם וחרוץ לארצות הברית כדי שילמד במהרה את "אומנות החלב" נוסח אמריקה ויחזור עם תובנות ופרקטיקות וכמובן עם גאולה למיזם החתרני הזה. אבל הצבא הישראלי, שהריח את ההתארגנות השקטה של קבוצת האינטלקטואלים "סרבני תשלום המסים", פתח במרדף אחרי כנופיית הפרות לאחר אירוע בו משאית חלב של תנובה הותקפה ברחובות בית סאחור.

מורה התיכון, בעל החליפה המחויטת, שניהל את הרפת עם הרבה אהבה ומעט ניסיון, קיבל מצה"ל צו פינוי לפרות מצה"ל ועוצר הוטל על בית סאחור והפרות שלה. מכאן מתחיל מרדף של חתול ועכבר (או חייל ופרה) במהלכו ניסו החיילים לאתר את הפרות שקיבלו את התואר "סכנה הביטחונית  למדינת ישראל" וכל התושבים התגייסו כדי להעלים אותן מידי הצבא. אפילו יצחק רבין היה מודע למרד הפרות והמיסים וניסה בדרכו להוריד את בית סאחור על הברכיים.

The wanted 18 הוא בעיני יצירת מופת דוקומנטרית מצחיקה ומטלטלת, שעשויה מבני אדם מרתקים מהעבר ומהווה שעדויותיהם וסיפוריהם כמו גם קטעי ארכיון משתלבים יחד עם 18 פרות אנושיות מפלסטלינה שגונבות את ההצגה ומעוררות מחשבה. סרט שהוא מתוק ומריר בו זמנית, חביב ואכזרי במכה אחת, מעורר בכי ומעלה חיוך וצחוק ביחד.

מאחר ויוצרי הסרט מתנגדים להקרנתו במוסדות שמתוקצבים על ידי מדינת ישראל, הסרט יוקרן בתיאטרון אל סראיא ביאפא/יפו ולא בסינמטק בתל אביב. אולי ועדת הבדיקה של מירי רגב שתבקר את המקום הצנוע ביפו העתיקה במסגרת החיפוש אחרי הקוראים למאבק מזוין נגד ישראל תחליט בכל זאת לתמוך במקום הזה וכולנו נזכה יום אחד לשתות מהחלב הפלסטיני המזין.

* גילוי נאות: למרות שהפוסט לא נכתב ביוזמת המערכת, ראינו לנכון לציין כי Just Vision, השותף ל"שיחה מקומית" הוא מהארגונים המובילים את הפצת הסרט The Wanted 18 ואת הקמפיין הציבורי סביבו בארצות הברית.

> מתנחלים בחברון השתלטו על שטח של מרכז פלסטיני לאי-אלימות