newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

המשימה הקשה שלנו: מאבק פלסטיני-יהודי משותף נגד רצח נשים

יוזמת המחאה בתל אביב הערב לא הביאה בחשבון את הפמיניסטיות הערביות, שעומדות בחזית המאבק נגד רצח נשים. גברים מכל הסוגים רוצחים אותנו, הנשים. בדיוק בגלל זה אני אהיה שם, ולכן אנחנו צריכות לדבר

מאת:

קשה לי השבוע הזה. טבח הנשים נמשך בארץ הזו: ארבע נשים השבוע העלו את מניין הנרצחות של שנת 2017 לשש-עשרה. חמש עשרה שנים שאני מדקלמת בכל מפגש, הרצאה, הפגנה, ראיון, מאמר ואפילו לעצמי תוך כדי נהיגה – "רצח נשים הוא רצח מגדרי. נשים נרצחות בישראל ובכל העולם כי יש בסביבה גבר אלים, שתלטן, שוביניסט, רכושן, חולה כוח ושיכור מבעלות ובלעדיות שהוא מקבל מהחברה על האישה בסביבה שלו".

שנים רבות עודדתי את המאבק הפמיניסטי לפרוץ את גבול הלאום במקום הזה, כדי לראות את האור בקצה המנהרה. לראות שאפשר להסכים להיאבק יחד לפחות על משהו אחד, ולהשמיע קול אחיד וצלול נגד דיכוי מגדרי מכל סוג. חברות יהודיות התחילו להופיע בהפגנות נגד רצח הנשים הערביות ברמלה-לוד. המספר עלה – והתמיכה והסולידריות ברשת עלתה.

החברות הפלסטיניות היו תמיד סקפטיות לגבי השותפות הזו. הדיון בקרב הפמיניסטיות הפלסטיניות על שיתופי פעולה אפשריים תמיד מגיע למבוי סתום, כשהוא נתקל בחומות הפטרוניות, הציונות, האדנות, הכיבוש והבעלות על המקום והמרחב. תמיד עולה הסוגיה של הצבא, ודיכוי הפלסטיניות בידי חיילות במחסומים. דאגתי לספור אותן, את היהודיות, ואת מספר הגברים הערבים שהשתתפו במחאה. המספר בעלייה בהתמדה, אני חייבת לציין. לא יודעת אם זה משמח שאנחנו צריכות לעשות מחאות לעתים תכופות, אבל זה מעניק תקווה ותחושה שסלעים גדולים התחילו לזוז ממקומם.

גברים מכל הסוגים רוצחים נשים מכל הקבוצות, הרקעים, הדתות והצבעים

הגעתי להרבה אירועי הנצחה וזיכרון שלא ממש לקוחים מהתרבות הערבית שלי, עם סממנים יהודיים אקסקלוסיביים או סממנים צבאיים, שחור ברקע ונר נשמה. לא ממש אכפת לי. אמרתי לעצמי – העיקר שהנשים היהודיות יתעוררו ויתחילו להבין את הסכנה והדיכוי של כל הנשים מכל הקבוצות, הרקעים, העדות, הצבעים והדתות. האמנתי בלב שלם שמודעות למה שקורה בחצר הנשים הערביות יהווה בסיס לפעולה משותפת אחת.

עם השנים, למרות הכל, מצאתי לי מקומות בטוחים לשיתופי פעולה אמיתיים עם חברות יהודיות – מזרחיות ואשכנזיות, דתיות ומסורתיות. אני מודה שהיו לי רגעי משבר אחרי מקרי רצח, בהם העדפתי להחליף כמה מילים עם פמיניסטיות יהודיות ולהיות חלשה ופגיעה בחיקן לכמה רגעים, לפני החזרה הקשה לזירת המאבק בחברה הערבית ואל מול הרשויות במדינה.

כן, נשים יקרות, המאבק ברצח נשים במרחב המשותף שלנו חייב לעלות מדרגה, להרים ראש ולהתעצם. זאת על אף כל הקשיים הלאומיים שלנו. הגורל המר של הנשים הנרצחות נתן לנו השבוע צלצול התראה שאי אפשר להתעלם ממנו: ארבע נשים, מדתות שונות, נרצחו בצורות שונות בידי גברים – כנראה דומים. הרשת געשה בעקבות הרצח של הנרייט קרא מרמלה, דליה ברוך מאשדוד, מיה גורן מבת ים ואודליה בכר מתל אביב. היה קשה להתעורר מהמכה ומהכאב.

שאלו אותי אם אני משתתפת בהפגנה במוצ"ש של המיזם "תזכור". אין לי מושג מי עומד מאחורי האירוע הזה, שתפס ברשת והתרחב לעצרות מחאה בכמה מקומות. זה לא חשוב, העיקר שעושים משהו נגד – מחאה, צעקה ודיבור על "האחיות שלנו". זה הרגע למחאה פמיניסטית נגד רצח מגדרי. זו עוד מחאה שיכולה לקדם צעד אחד קטן לשיתוף פעולה בין קבוצות נשים שלא נפגשו קודם.

אבל "תזכור"? זו נגזרת נשית של יזכור, של שכול יהודי, שכול לאומי, משהו שלא מדבר אליי, לערבייה כמוני, שנחשפת ל"יזכור" היהודי במרחב הישראלי בעיקר בהקשרים צבאיים. ונניח שבלעתי את הסגנון הצבאי-היהודי בהנצחת מתים, האם זה מה שאני רוצה מהמאבק? שנזכור שהיו פה עשרות נשים שאינן עוד? לא ממש. אני חושבת שצריך להתמקד בזכותן של נשים לחיות, פשוט לחיות. לא רוצה להיות עסוקה בהנצחתן אלא בהחייאתן. לא רוצה נרות נשמה לזכר נשים שהלכו, אני רוצה שהנשמה עצמה תהיה בינינו – ולא הנר במקומה.

ובכל זאת, אמרתי לעצמי, בואי נלך ונהיה עם "אחיותינו", כי המטרה הנעלה תסלול גם את הדרך הקשה והעקומה. אבל אז הבנתי שהמחאה מתוכננת למוצאי שבת, בדיוק בשעה בה מתחילה ארוחת האיפטאר, בעיצומו של חודש רמדאן. עם כמה שכבות של הדרה אני יכולה להשלים, תגידו? "אחיותינו" במחאה הזו לא ממש חושבות עלינו, הנרייט קרא, סיהאם זבארקה, לינא אחמד, חנין אל בחירי, בראה שורבג׳י ועוד ערביות נרצחות שטובות כנראה רק לשלטים ולרשימת ההנצחה המגדרית. נשים עם חיג׳אב מוסיפות לתחושת הגוון בתמונות, באתרים ובתקשורת – אך רק לשם כך הן משתלבות? לעומתן, הפעילות הערביות והפמיניסטיות עצמן, אלו שבחיים ומשמיעות קול צעקה, לא ממש נחשבות פה. הרי איזה נשים ערביות יעזבו את שולחן הרמדאן בשבת בלילה וייסעו לעיר הגדולה תל אביב כדי למחות על רצח נשים?

> למה הוא לא רצח קודם את עצמו?

משמרת מחאה נגד רצח מאיה גורן, תל אביב השבוע (צילום: פלאש90)

משמרת מחאה נגד רצח מאיה גורן, תל אביב השבוע (צילום: פלאש90)

עם מועקה נשית בבטן, בנוסף לרעב הרמדאני המוכר, הסתובבתי כמה ימים, דיברנו ודנו בדילמה ובשאלה מה נעשה עכשיו? אם נחרים את המחאה זה יחליש אותה, ויעביר מסר ממש מנוגד למה שאני מאמינה בו: שצריך להכיל ולאחד ולמצוא מקום לכל אחת ואחת. העובדה היא שכאשר שיתפו בדיונים ובהכנות לקראת המחאה גם נשים ערביות ונשים יהודיות דתיות, כמו ביפו, בחיפה ובירושלים, בסופו של דבר התאימו את שעת ההפגנה לצרכים גם של אותן הנשים. בתל-אביב פשוט לא דיברו איתנו, אז נעלמנו מהשיקולים.

הדילמה הנצחית שלנו: לשתף פעולה או לעורר דיון אמיתי

אז הנה הדילמה הנצחית: אם נעורר מחלוקת ודיון ציבורי על ההתנהלות הלא פמיניסטית, נירה לעצמנו ברגליים, ונצטייר שוב כנשים מעוררות מחלוקת שלא יודעות להסתדר ו"לזרום" גם במאבקים הכי קשים. אם נכין מחאה ערבית חלופית, היא תהיה דלה וחסרת עצמה, ולא תעביר את המסר לפיו כולנו פה בסכנה מגדרית ללא קשר לדת ולאום.

שלחתי הודעה למארגנת המחאה והסברתי בעדינות את המחלוקת. התשובה בכתב הייתה מפתיעה, משהו בסגנון – "צר לנו על התחושות הקשות שלך, אנחנו מודעות לבעיה, נשב ונפיק לקחים בפעם הבאה". הרגשתי כאילו פקיד במשרד ממשלתי עונה לי! נשמתי עמוק וכתבתי: "זאת תשובה דיפלומטית ופחות פמיניסטית. את מדברת כאילו זה תם ונשלם. ומצפה ממני לקבל את הטיעון . 1- טעינו ולא לקחנו בחשבון נשים אחרות, 2- נקים וועדת חקירה ונפיק לקחים".

בשלב הזה הטלפון צלצל. מארגנת העצרת בשבת שהתכתבתי אתה, בחורה צעירה ומלאת כוונות טובות, הייתה על הקו. לא היה פשוט בכלל, תאמינו לי, להסביר לצעירה מאד כנה ואמתית מאיפה הטענות שלי באות. לא מאגו וחוסר "כבוד למגזר", ולא ממקום אישי. "יש לך מקום מאד חשוב במחאה ואף אחד לא ייגע בו" היא ניסתה להסביר. "את ממש לא מבינה אותי. אני לא רוצה שום מקום של כבוד, אני רוצה שלכולן יהיה מקום במחאה, זה העניין. אנחנו פה יחד הנשים מכל הקבוצות, ולשם כך צריך לפעול ולשנות. לא בפעם הבאה או ברצח הבא. עכשיו".

גברים מחליטים וזזים הלאה, אנחנו הפמיניסטיות זזים לאט כי לא צריך להשאיר אף אחת מאחור. זו הטכניקה וזה מורכב. המארגנת הצעירה הודתה שנעשתה טעות כלפי שומרות השבת, כלפי נשים בלי נגישות ותחבורה ציבורית, וכן כלפי הנשים מהחברה הערבית, במיוחד המוסלמיות, ברמדאן. אחרי שיחה ארוכה החלטנו שכן להשתתף, ולנסות להביא אחות של נרצחת מלוד איתנו. נמצא מסעדה שתגיש ארוחת איפטאר ליד כיכר הבימה בתל אביב. לאכול משהו מהר ולהשתתף עם בטן מלאה. בסוף המחאה אני אדבר קצת ואזמין את כולן להפגנה שלנו ביום שני ברמלה.

זה סידור לא אידאלי עבורנו, אבל זה מכיל, מתחשב וסביר. זה כן פמיניסטי, גמיש ויצירתי. אחרי שהמחלוקת הקשה עלתה על מסלול בדרך לפתרון, כעת נשארה המשימה הכי מורכבת בסיטואציה, והיא: למצוא מסעדה בלב תל אביב שתגיש אוכל טוב באמת (לא דוגמיות), אוכל בכמויות, ובדיוק בשעה 7:52 לקבוצה של ערביות עצבניות ועצובות, ולא בגלל הצום.

רעיונות חברים?

> הקמפיין #כשירצחו_אותי נגד רצח נשים: גול עצמי עם כוונות טובות

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf