פחד ותיעוב בעיתון הארץ: תגובה לאלון עידן
עורך מדור הדעות בעיתון "הארץ" משרטט משולש רשע: המזרחי-העבריין-המאמין. רגע לפני השנאה, הוא מגיש את הפחד
לבחור הצעיר, בלי החולצה, עם הקעקוע בזרוע, עם הגאלח בצדדים, עם מכנסי הג'ינס החתוכים, עם נעלי הספורט נטולות הגרביים, שנהג באוטו תוך כדי שיחה בנייד, רק רציתי לומר: אל תקרא לי נשמה. הכל בסדר, אתה מאה אחוז, אין לי שום טענות אליך – רק אל תקרא לי נשמה
למאמר בהארץ: "הכל בסדר, אין לי שום טענות אליך – רק אל תקרא לי נשמה"
גילוי נאות, אני לא הבחור ההוא שהכותב מדבר אליו, אני כן מרשה לעצמי לענות בשמו. למה? ובכן הקיטלוג לפי מוצא הוא לא היחיד בטקסט המאשים הזה ("אין לי שום טענות אליך"), יש כאן גם קיטלוג דתי:
אני יודע (?) שהערב תלך לבית הכנסת לכבס את הלכלוך, לבקש מהאוויר סליחה ומחילה, ואני גם בטוח שהאוויר יסלח לך, וימחל לך, וינקה אותך, ושתרגיש נקי, ומצוחצח, כמו חדש, ושתשכח את האירוע ההוא, וגם אם לא לגמרי תשכח, לפחות תגיד לעצמך שזה מאחוריך, שפותחים דף חדש, שמודה ועוזב ירוחם. כן, אני מבין הכל, אין שום בעיה, רק אל תקרא לי נשמה
הכעס, לכאורה, מוצדק: מין בבואה של תמונות העבריינים עטויי הכיפה בבית משפט. אתה מדבר בנייד בזמן הנסיעה וחושב שכיפור יכפר לך על כך? מקומם!
ברור לכולנו, וגם לכותב, ש"הלכלוך" האמור יכול ליפול אף בחיקו של מי שלא ילך "להצטחצח" בבית הכנסת ביום כיפור, ושרבים מאלה ההולכים לבית הכנסת, לא חושבים שיש בכך בכדי להתיר להם פשעים שכאלה. ברור גם שחלק נכבד, אם לא רוב, מיושבי בתי הכנסיות, לא משתמשים בעגה "נשמה", זה לא נושא הדיון בכלל. אבל בכל זאת הכותב בחר את המקועקע עם הגאלח כנציגם של יושבי בית הכנסת ביום כיפור, לגולל עליו את טענתו המרכזית. הנה:
אתה קורא לי נשמה רק כדי לאיים לי על הנשמה, לרצוח לי את הנשמה. אתה קורא לי נשמה כי עבורך – ברגע הזה, במקום הזה, במצב הזה – אני ההפך מנשמה, אני רק גוף, חתיכת בשר שאתה יכול לחתוך בסכין, מכשול פיזי בדרכך לעונג, תפאורה לא מוצלחת של חיים שאתה יכול לפרק בכל רגע.
ובכן, ברור שאפשר להתפוצץ פה מנסיבות של תקינות פוליטית, ואף ראוי להתפוצץ כך. אבל אולי, אולי כך בדיוק היה הסיפור. ואם כך היה הסיפור, ואלו היו תחושותיו של הכותב, מה אפשר להגיד לו? אל תספר לנו איך הרגשת? תמתן את התיאורים הגרפיים? נו, מילא, שכר שיחה נאה על כל פנים יש כאן.
אני קורא את הטקסט והפחד הוא זה שצורם לי. הפחד של הכותב ממה שהצעיר הזה, על בית הכנסת שהוא יודע שהוא בדרכו אליו, וה"נשמה" המתגלגלת אוטומטית על דל שפתיו, מנסים לעשות לו. אני חושב שמעבר לכל הפרובוקציות הקטנות שבדרך, וגם המניירות המתחכמות, על הפחד הזה הכותב רוצה לדבר.
אני מפחד ממך.
הנה עוד פעם הקטע:
אתה קורא לי נשמה רק כדי לאיים לי על הנשמה, לרצוח לי את הנשמה. אתה קורא לי נשמה כי עבורך – ברגע הזה, במקום הזה, במצב הזה – אני ההפך מנשמה, אני רק גוף, חתיכת בשר שאתה יכול לחתוך בסכין, מכשול פיזי בדרכך לעונג, תפאורה לא מוצלחת של חיים שאתה יכול לפרק בכל רגע
והפחד ממשהו, כך אמר לי פעם מגנט בחנות מזכרות (סתם, מצאתי בגוגל), תמיד מקדים את השנאה כלפיו. תשאלו את החברה הישראלית.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
