newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

על שני נערים שמתו באמת, ועיתונאי אחד שעבר כמעט-לינץ', אבל לא באמת

עבור הציבור הישראלי של ימינו, הרגשות של כתב ישראלי שוקלים יותר ממותם של נערים פלסטינים

מאת:

זו כבר קלישאה בכתיבה עיתונאית בעברית. "הרגשתי כמו בלינץ' ברמאללה", מתאר באימה כל אדם שהלך מכות עם ערבי מאז אוקטובר 2000. ובמקרה של הכתב אבי יששכרוף, גם מי שנתקל בחבורה של צעירים פלסטינים כועסים חופשי לזרוק את הקלישאה לאוויר, בלי להתבלבל וגם בלי לתקן.

אבל למה בעצם שהצעירים האלה יכעסו? נראה שלאורך כל עדותו הפומבית באתר וואלה! נשמט מזיכרונו של העיתונאי יששכרוף האירוע שאירע באותו המקום יום קודם לכן: רצח בדם קר של שני נערים פלסטינים, מחמד עודה אבו אל-תחריר, ונאדים סיאם נוארה.

נתרכז לרגע באירוע הראשון. יום חמישי שעבר, ה-15 במאי, היה יום הנכבה, היום בו מציינים פלסטינים מסביב לעולם את הטיהור האתני וההרס של למעלה מחמש מאות כפרים פלסטיניים והגירוש של כ-750,000 פלסטינים מבתיהם בשנים 1947-1949. באותו היום התקיימו הפגנות במקומות שונים בגדה המערבית, ביניהן בעיירה הפלסטינית ביתוניא הסמוכה לרמאללה, מול בית הכלא "עופר", בו מוחזקים כאלף אסירים פוליטיים פלסטינים. מארגני ההפגנה ציינו את הסולידריות עם האסירים הפלסטינים השובתים רעב במחאה על השימוש התכוף במעצרים מנהליים כסיבה נוספת להפגנה.

במהלך ההפגנה, נורו למוות שני נערים פלסטינים. מחמד עודה אבו אל-תחריר, בן 17, שנורה בגבו, ונאדים סיאם נוארה, בן 16, שנורה בחזהו. קטע הווידאו שפרסם ארגון "הגנה בינלאומית על ילדים – סניף פלסטין" (DCI-Palestine), שצולם ממצלמת אבטחה בבניין הסמוך, מראה את שני אירועי הירי. בשני המקרים ניתן להבחין בבירור שהנערים לא זרקו אבנים בזמן שנורו, ושעודה התרחק ממקור הירי, עם גבו אל בית הכלא, כשנורה בגבו [אזהרה, תמונות קשות לצפייה]:

סיקור ההרג של הנערים על ידי התקשורת הישראלית לא חרג מהכללים הקבועים לדיווח על מקרים כאלה. כלומר, בלטו בו בעיקר ציטוטים של סוכנויות ידיעות פלסטיניות שדיווחו על האירוע, עם הקדמות מפורשות שמדובר ב*מקורות פלסטיניים*, ותגובות של דובר צה"ל, בלי הקדמות מפורשות שמדובר ב*שקרים הרגילים*. נעדרו מהדיווחים: ראיונות עם המשפחות, עם עדי ראייה, צילומים קורעי לב של אמהות מתייפחות מעל קברים טריים, או כל סממן אחר לטרגדיה של אבדן שני נערים צעירים, אבדן של חיים, עתיד, תקוות, חיוכים. במילים אחרות, התקשורת הישראלית העלימה מעינינו, כמו תמיד, את השכול והאבדן בצד הפלסטיני.

אמו של נדים סיאם אבו-קארה נפרדת מגופתו במהלך הלוויתם שנערכה ברמאללה, הגדה המערבית, ה-16 למאי, 2014. אבו-קארה ואבו-דאהר נהרגו יום קודם מאש שנורתה אליהם על ידי חיילי ישראליים, במהלך הפגנה לציון 66 ליום הנכבה, ליד כלא עופר. (אקטיבסטילס)

אמו של נדים סיאם נווארה נפרדת מבנה במהלך הלווייתו ברמאללה (צילום: אקטיבסטילס)

הלינץ' שלא היה

אל מול המוות האמיתי והמוחשי מאוד של שני הנערים, עומד סיפורו של הכתב אבי יששכרוף. לפי גרסתו, ביום המחרת, יום שישי ה-16 במאי, הוא הגיע לסקר הפגנה שהתקיימה באותו המקום ממש, מול בית הכלא "עופר". לטענתו, בשלב מסויים ניגשו אליו עיתונאים וביקשו ממנו לעזוב, לאחר שהתברר שהוא ישראלי. לאחר מכן התקבץ סביבו המון פלסטיני זועם ועוד רגע היה מבצע בו לינץ', אלמלא ניצל מידיהם על ידי שני שוטרי מוחבראת (שירות חשאי) פלסטיניים.

עדי ראייה שנכחו במקום סתרו את רוב טענותיו המרכזיות: במקום נכחו עוד ארבעה עיתונאים ישראלים, שנשארו וצילמו גם לאחר האירוע ובידיעת המפגינים. לדבריהם הסיבה לעימות הייתה התעקשותם של יששכרוף והצלם שהיה איתו, דניאל בוק, לצלם את פניהם של ה"שבאב" (הצבא משתמש מאוחר יותר בתמונות אלה כדי לחטוף נערים ממיטותיהם ולכלוא אותם לתקופות ממושכות). למרות רמת הרגישות הגבוהה ביום שלאחר רצח שני הנערים, מארגני ההפגנה והמפגינים מנעו פגיעה פיזית ביששכרוף ובבוק, וכפי שסיכמה העיתונאית והצלמת הצרפתיה ג'ולי קוזינה, שהיתה עדה לויכוח, יששכרוף פשוט הגזים.

העיתונאי והכותב הפלסטיני עלי אבו-נימה מעדכן באתר אלקטרוניק אינתיפאדה (אנגלית) כי ביום ראשון (18.5) פרסם יששכרוף שורה של ציוצים בטוויטר לפיהם מחקירה שערכו בוועדות העממיות עולה כי לא הייתה כוונה לפגוע בו באופן אישי אלא שמי שכעסו חשבו שהוא מהשב"כ (מעניין למה), ושהוא לא הותקף בגלל שהוא ישראלי. עם זאת, נכון לרגע כתיבת שורות אלו, יששכרוף לא מצא לנכון לתקן את העדויות שפרסם בעברית ובאנגלית בהתאם.

מהעדויות של יששכרוף נעדר ולו האזכור הקטן ביותר לקשר בין שני האירועים. ככל הנראה הוא לא מצא לנכון להזכיר שבאותו המקום ממש שבו חווה "כמעט לינץ'", נורו למוות ביום קודם שני נערים פלסטינים. לא כמעט, לא עוד שניה, לא הרגשתי ש. פשוט נורו למוות.

וזהו בעצם הסיפור האמיתי על היחס של החברה הישראלית לחייהם, לזכויותיהם, לדמם ולמותם של אזרחים פלסטינים. עבורנו, הציבור הישראלי, ועבור התקשורת הישראלית שמזינה אותנו בגרסתה לאירועים כמו אלה – רגשות, תחושות, פחדים, גוזמאות וטעויות שלא תוקנו מצד עיתונאי ישראלי בשטחים הן אירוע בעל עניין חדשותי.

שני נערים מתים, שני ארונות קבורה, שתי משפחות שבורות, הנער שסחב את חברו הפצוע לאמבולנס ואז התמוטט בבכי כשחולצתו ספוגה בדם, הכאב והאבדן והכעס והשנאה שפשעים כאלה מלבים, כל אלה כבר לא ראויים לסיקור חדשותי אמיתי, כי הם קרו לפלסטינים, כלומר הם קרו מחוץ לתחומי הצדק והמוסר, הם קרו לעם שלם שדמו מותר, ושבניו ובנותיו הפכו בעינינו לבני מוות.

פוסט זה פורסם גם באנגלית באתר 972+

באנר 47 שנות כיבוש לתוך פוסט

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf