דו"ח מבקר המדינה בנושא טיפול הממשלה באי-ביטחון התזונתי בישראל זכה להד תקשורתי נרחב, בין היתר מכיוון שהתפרסם לקראת חג הפסח. יש משהו אירוני בכך – אחרי הכל, אחד הממצאים הנוקבים בדו"ח היא שרובו המכריע של הסיוע במזון שמממנת המדינה (כ-70% בשנים האחרונות) ניתן לקראת חג האביב. מבקר המדינה, השופט בדימוס יוסף שפירא, כנראה מבין היטב שלא רק הממשלה, אלא גם התקשורת, מתעניינות במצוקת המזון רק בעיתוי זה.

הקישור בין נושא המחסור באוכל לבין סדר הפסח טעון מאוד מבחינה סמלית. נראה שהמרחב הציבורי שלנו בנוי סביב הרעיון ש"אזרח ישראלי", כקטגוריה שהשלטון אמור להתעניין ברווחתה, זהה פחות או יותר למי שחוגג את סדר הפסח. כלומר, יהודי. לא שכחנו שחמישית מאזרחי המדינה (וקרוב למחצית מנתיניה, כולל השטחים הכבושים) הם פלסטינים. זה פשוט לא בראש מעינינו.

עיון בדו"ח שפרסם המבקר חושף זאת בצורה חריפה ובוטה במיוחד. לפי סקר שערך הביטוח הלאומי ב-2011, מחצית מהמשפחות הערביות סובלות מאי ביטחון תזונתי. זה שיעור יותר גבוה מאשר בקרב משפחות חד הוריות, משפחות מרובות ילדים, ומשפחות הכוללות אדם עם מוגבלויות.

אף עמותה ערבית לחלוקת מזון לא נתמכת על ידי המדינה. (אילוסטרציה: אקטיבסטילס)

מדינת ישראל אדישה לגורלן של כלל המשפחות האלו. כפי שמציין הביטוח הלאומי, חלק ניכר ממצוקת התזונה נובעת ממדיניות הממשלות של העשור האחרון, שקיצצו מיליארדים מרשת הביטחון החברתית.

לעומת זאת, אפילו על פי הנתונים שסיפקו משרדי הממשלה, הם מקדישים פחות מ-700 מיליון ₪ בשנה להתמודדות עם בעיית הרעב. 99% מסכום זה הולך למימון ארוחות בגנים ובבתי ספר. האחוז הנותר (כ-11 מיליון ₪ בממוצע בשנים 2012-2013) מוקצה לסיוע במזון למשפחות, אשר מועבר דרך עמותות. סיוע זה נראה זניח לעומת התקציב הכולל שמוקדש לנושא התזונה, ובוודאי מתגמד לעומת היקפה הכולל של הבעיה: 894 אלף נפשות, שכל אחת מהן מקבלת בממוצע כשלוש אגורות ליום בסיוע מזון.

שווה במיוחד לקרוא מה שכותב המבקר לא רק על היקפה המוגבל של חלוקת המזון אלא גם על אופן החלוקה:

ואולם בבדיקת פרטי העמותות הנתמכות לא נמצאו עמותות בחברה הערבית… התמיכה באוכלוסייה נזקקת שמתגוררת במקום מסוים ניתנת לא לפי קריטריון של רמת האב"ת [אי ביטחון תזונתי] באותו מקום, אלא לפי יכולת ההתארגנות של האוכלוסייה המתגוררת במקום להקים עמותה שתעמוד במבחני התמיכה או לפי רצון עמותות המזון לסייע לאותה אוכלוסייה. עולה ספק על כן, אם מערך התמיכות הממשלתי בעמותות המזון תורם תרומה של ממש לשיפור הביטחון התזונתי בקרב מגזרים ויישובים שבהם בעיית האב"ת חריפה, ובפרט בחברה הערבית.

כלומר, גם מתוך אותו סכום פעוט, שנועד מלכתחילה לפתור בצורה עקומה בעיה שיצרה המדיניות האכזרית של הממשלה, לא הצליחו למצוא כלום לחברה הערבית. אמנם, חלק מהעמותות שפועלות בהיקף ארצי או בערים מעורבות, טוענות שהן מגיעות גם למשפחות ערביות. ומבחני התמיכה הינם שוויוניים בצורה פורמלית, כפי שמציין המבקר. אבל איכשהו, עדיין, למרות שרוב הבעיה שם, לא הצליח להגיע אף סכום לעמותה ערבית.