הימנים

יש משהו כל כך שברירי בקיום הימני, שגורם להם להיעלב מכל דבר כאילו הם עדיין בכיתה ה' ולא הזמינו אותם למסיבה של המקובלים. בעיקר הם אוהבים להיעלב בשביל נתניהו. בהתאם התגובות ילדותיות ומטרתן היא "להחזיר". להכאיב יותר חזק, בתקווה שזה מה שימחק את תחושת ההשפלה. כי אין דבר שימנים שונאים יותר מ"לצאת קטנים".

התגובות בפורום סקופים של אתר הימין הפופולרי "רוטר", להודעתה של השחקנית והבימאית נטלי פורטמן שלא תקבל את "פרס בראשית" – כדי לא להיראות כתומכת בבנימין נתניהו שאמור היה להיות הנואם הראשי בטקס – מלאות בזעקות שבר מלוות בסימני קריאה. פורטמן, שעד כה נשאה תו תקן של "גאווה ישראלית", הפכה ברגע לאנטישמית חובבת ערבים. "זלזול בממשלה נבחרת", "זה לא חרם על ראש הממשלה, זה חרם על כל העם!!" צווחת עדת הנעלבים. "שמעכשיו לא תעז אפילו להיחשב כסלבס/נציגה שלנו ושלא תשתמש בישראל כתיאור עצמי שלה בעולם", כתב גולש אחד וביטא את הסנטימנט שדייק גם יעקב אחימאיר:

נטלי פורטמן, את מחרימה את ישראל ? אני, כאזרח ישראלי, לא אצפה בך עוד.

— yakovahimeir (@yakovahimeir) 21 באפריל 2018

הימין הוא מין יצור כזה מאוד פגיע. בהשראת "קינג ביבי" הימין חושב שהוא-הוא "ה-ציבור" ולכן כשהוא נעלב זה אומר שמדובר ב"פגיעה ברגשות הציבור". משם המדרון חלקלק. וכך, דוגמא מהימים האחרונים, אנחנו מגיעים למצב שבו מתוך רצון להגן על רגשותיהן הפגועים של משפחות שכולות, מגיעים אנשי ימין לטקס יום הזיכרון המשותף כדי להפחיד, לאיים ולקלל משפחות שכולות משמאל ולעשות כל מה שניתן כדי לפגוע ברגשותיהן. לא מדובר כמובן בכל הימנים אלא בקומץ, אבל מספר הימנים שמוכנים לצאת נגד הקומץ שהעלבון גורר אותו למחוזות אלימים הוא נמוך מאוד.

השמאלנים

כל עוד היא מחרימה את ביבי אבל לא תומכת ב"החרם" – אנחנו בעדה. פורטמן עטפה את הודעתה הדרמטית והאמיצה בהרבה אהבת ישראל ובכך פתרה לשמאל הציוני, שנמצא בקונפליקט מתמיד עם תנועת החרם, את הבעיה. למעשה, פורטמן כל כך מחוברת לישראל שהיא ידעה מה המשמעות של אי התנערות מתנועת ה-BDS. "אני לא חלק מתנועת ה-BDS ולא תומכת בה. כמו הרבה ישראלים ויהודים ברחבי העולם, אני יכולה לבקר את המנהיגות בישראל בלי לתמוך בחרם על כלל המדינה", היא כתבה במפורש כדי לא להותיר צל של ספק.

כללי המשחק השתנו. נטלי פורטמן (הדס פרוש / פלאש90)

בשמאל הציוני מצאו לעצמם בשנים האחרונות דרך קצת מצחיקה לנסות להפריד את עצמם מהשמאל "הקיצוני" – התנגדות קולנית לתנועת ה-BDS. מתוך כך בקרן החדשה יעשו כל שלאל ידם כדי לא להיתפס עם אנשים שמזוהים עם החרם בחדר אחד, ובמרצ ובמחנה הציוני מקפידים להודיע על התנגדותם החריפה לתנועה בכל הזדמנות אפשרית. זה לא באמת גורם לאיזשהו ימני לחשוב שהם לא שמאל קיצוני, אבל זה כן תורם לדה-לגיטימציה של תנועת ה-BDS ושל הכלים בהם היא עושה שימוש.

תנועת החרם צמחה מתוך קריאה לסולידריות של ארגוני החברה האזרחית הפלסטינים. השמאל הציוני קונה בקלות רבה את הדמוניזציה שעושה לה הממשלה, שאף הקימה משרד מיוחד כדי להיאבק בה. אבל מדובר בדרך הכמעט יחידה של אנשים ברחבי העולם לתמוך באופן אקטיבי יחסית, ובעיקר בלתי אלים לחלוטין, במאבק בכיבוש.

מה אם ההודעה של פורטמן לא היתה כוללת התנערות ישירה, או אפילו, חלילה וחס, היתה מביעה תמיכה בתנועת החרם? האם אז המהלך שלה היה הופך ללא לגיטימי בעיני השמאל הציוני?

יהדות ארה"ב

גם בימין וגם בשמאל הישראלי מתייחסים לקול היהודי האמריקאי כחלק מהשיח הפנים ישראלי. ואז הימין כועס עליהם כמו שהוא יודע לכעוס על שמאלנים שמעליבים אותו, והשמאל מחבק אותם כמו שהוא יודע לחבק שמאלנים נרדפים.

פורטמן מייצגת את השינוי שמתרחש בחוזה בין יהדות ארה"ב לישראל. הדור היהודי-האמריקאי הצעיר בוחן אותו מחדש, והתמיכה האוטומטית ללא כל תנאי שהייתה מובטחת לכל מהלך של הממשלה – לא משנה מה הרכבה ובעיקר מהו פועלה – כבר לא מובטחת מראש. היהודים בארה"ב מתחילים להבין שעם הזכויות ותחושת הביתיות מגיעה גם אחריות. לא ממש בא להם להיות אחראים על גירוש של עשרות אלפי פליטים בכפיה או על ירי על מפגינים לא חמושים בגבול עזה, וזה בדיוק מה שהכסף שלהם עושה.

העובדה שיהדות ארה"ב כבר לא נמצאת בכיס של ישראל משנה לחלוטין את כללי המשחק. אבל היא בעיקר מאפשרת דיון מחודש על מקומם של יהודים בתפוצות ביחס לישראל, שלמרות הזיקה המיוחדת והמובנת שלהם למקום הזה, הם לא היחידים שחשים קשר למולדת שבה הם לא חיים. עד כה, מהדיון שמקיימים היהודים נפקדים הפלסטינים. אלו שחיים כאן, וכמובן – הפליטים. הצעד היוצא דופן של פורטמן אולי יאפשר להתחיל לדבר בכנות על מהו בית ולמי הוא שייך.