newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

נהלי הבטיחות בטיולים מגינים על משרד החינוך ולא על התלמידים

כבר שבעים שנה שנהלים, טפסים ופיקוח הם הדרך של משרד החינוך להתנער מאחריות על טיולים ולהטיל אותה על בתי הספר ומדריכי הטיולים. הכפפת המכינות לחדר מצב לא תמנע את האסון הבא

מאת:

שבוע חלף מאז גבו השיטפונות בנגב את חייהם של 12 נערות ונערים, ונהג משאית, שגופתו אותרה אתמול (חמישי) בנחל צין. בדיון הציבורי שהתעורר עלתה הטענה שמשרד החינוך בורח מאחריותו כלפי תלמידי המכינות הקדם צבאיות, וכדי לתקן זאת צריך להכפיף את הטיולים לפיקוח חדר המצב לטיולים של משרד החינוך. אבל, כך אציג ואנמק, הקשר בין פיקוח לאחריות הוא הפוך: הכפפת הטיולים להנחיות משרד החינוך נועדה להסיר את האחריות מהמשרד, ולהטילה על מנהלי מוסדות החינוך ומדריכי הטיולים.

נתחיל בזה שבידי האחראים לקבוצה המטיילת היה את כל המידע, ההשכלה והניסיון הדרושים. ולמרות זאת, ברגע המכריע התקבלה החלטה שגויה להיכנס לערוץ הנחל. שיקול דעת מוטעה הוא הכשל השכיח, במרבית התאונות בטיולים. גם אם הטיול היה נערך תחת פיקוח משרד החינוך, היה בידם את אותו מידע, את אותו ניסיון מקצועי, מזג האוויר לא היה משתנה, וגם אז יכלה להתקבל אותה החלטה שגויה. מכאן שכל הדיון לא נוגע כלל למטיילים, שכך או כך נחשפים לסכנת חיים. הדיון נוגע לניקיון כפיהם של השרים והמנהלים הבכירים.

במצב הנוכחי, כאשר הטיול נערך ללא תיאום עם גורם ממשלתי כלשהו, רובצת עננה של חוסר אחריות על ראשי המשרדים הרלוונטיים. צעירים קיפחו את חייהם, ומיד מתעוררת שאלה מה עשו כל בעלי התפקידים במשרדי הממשלה כדי למנוע זאת. במקרה הנוכחי הם לא עשו דבר. מערכת האישור והפיקוח על הטיולים עובדת כך, שעבור כל תאונה בטיול, ניתן להוכיח שמנהל המוסד החינוכי ומדריכי הטיול, עברו על אחת ממאות ההנחיות וההוראות שנוסחו במהלך השנים. כך יכולים גורמי השלטון להתבשם בזכותם: אישרנו את הטיול, אבל לא אישרנו למנהל ולמדריך לפעול בחוסר אחריות.

דפוס קבוע: תאונה, וועדה, הוראות

מצב עניינים זה התהווה במהלך השנים הרבות שבהן תלמידים לא רק מטיילים, אלא למרבה הצער גם נהרגים בתאונות בטיולים. ב 25 בינואר שנת 1930 טיילה קבוצת תלמידות "המזרחי" בירושלים. בעוברן ברחוב יפו, נפגעו שתיים מהתלמידות ממכונית חולפת, שהייתה נהוגה בידי נהג ערבי. תאונת דרכים קלה, לא משהו שהגיע למהדורות החדשות. אולם הדבר קרה ארבעה חודשים בלבד לאחר מאורעות הדמים של קיץ 1929 (מאורעות תרפ"ט או מהפיכת אל-בוראק). המתח והפחד הביאו את ראשי מחלקת החינוך של ההסתדרות הציונית, שהיו אחראים על בתי הספר בחינוך העברי, לפרסם מכתב בזו הלשון:

בהתחשב עם הזמן הבלתי רגיל שאנו נתונים בו […] אוסרת מחלקת החינוך על המנהלים והמורים לערוך מהיום טיולים, עד שיתקבלו הרואות מפורטות בנדון.

עד אותה עת, כל מורה יכול היה לצאת עם תלמידיו לטיול על פי הבנתו ורצונו. וכעת, לנוכח החשש הביטחוני, ביקשו מנהלי החינוך להסדיר את הדברים. איך מסדירים? מקימים וועדה!

כוחות חילוץ והצלה פועלים בשטח. אסון השטפון בנחל צפית. (הדס פרוש / פלאש90)

כוחות חילוץ והצלה פועלים בשטח. אסון השטפון בנחל צפית. (הדס פרוש / פלאש90)

ועדה אכן קמה, וקיבלה החלטות שמלוות את מערכת החינוך עד היום. שתיים מהן רלוונטיות לענייננו. הוועדה קבעה "שכל הוצאות הטיול, ובכללן הוצאות המורים, הן על חשבון התלמידים המשתתפים בטיול". מעבר להתחמקות התקציבית, יש כאן גם התחמקות מאחריות. הטיול אינו פעולה "רגילה" במסגרת התכנית החינוכית שעליה אחראי משרד החינוך, אלא היא מובאת לפתחם של ההורים. בעת התשלום על השירות, הם מקבלים אחריות (לפחות פסיכולוגית), כיוון שהם הסכימו שבנם או ביתם יצאו לטיול האמור.

עוד קבעה הוועדה שבית הספר חייב להגיש את תכנית הטיולים לאישורו של המפקח על בית הספר. הנה שורש הרעה: האם דיווח למפקח ימנע את התאונה הבאה? ודאי שלא. תאונות אכן התרחשו, וועדות מונו, וקובץ הוראות הבטיחות בטיולים הלך והתעבה. כך למשל, בשנות החמישים נדרש בית ספר להגיש את תכנית הטיול שלו לקבלת אישור מארבעה גורמים בנפרד: המפקח במשרד החינוך, קצין הביטחון במשרד הביטחון, תחנת המשטרה שבאזורה התקיים הטיול והלשכה המחוזית במשרד הבריאות. אף אחד לא יכול היה לעמוד בזה, וממילא זה לא עזר.

פיסת נייר שבה אחוזים חיי אדם

שנת 1959 הייתה שנה קשה בתולדות הטיולים. ארבעה תלמידים נהרגו בהתהפך משאית טיולים באזור מצדה, שבעה מטיילים נהרגו בטיולי פסח של תנועות הנוער וארגונים אחרים, ושלוש תלמידות נהרגו בהתפוצצות מוקש בטיול בהרי אילת. ניחשתם נכון – הוחלט על הקמת וועדת חקירה בין משרדית, שבראשה עמד השופט יוסף חריש. הוועדה התכנסה 15 פעמים ושמעה אין ספור עדים ומומחים, ולבסוף הטילה את האחריות על מנהלי בתי הספר. כך אמר השופט למנהל:

אילו ידעת שיש מוקשים לא היית מניח להן ללכת. לא ידעת שיש מוקשים כי לא פניתם לתחנת המשטרה. לא פניתם למשטרה כי לא קראתם את ההוראות. וכך אנו באים לאותה פיסת נייר שבה אחוזים חיי אדם. ההוראה השגרתית מספר כך וכך.

חריש צדק בכך שמנהל בית הספר שגה בהתנהלותו, ובכל זאת קובץ ההוראות של משרד החינוך עשוי כך, שאין סיכוי שלא לשגות. בשנת 1997 נהרגו שבע תלמידות במהלך טיול באי השלום בנהריים. הוועדה שחקרה את האירוע מצאה אין ספור ליקויים בהתנהלות הטיול. אחת מהמלצותיה הייתה לגבש "חוזר מקוצר לעניין הטיולים", משום שקובץ ההוראות הוא ארוך ומפורט מידי "כדי שישמש בצורה יעילה את המנהלים". כמובן שזה לא קרה. תוכלו לבחון את חוזר ההוראות לטיולים העדכני של משרד החינוך: מעל 25 אלף מילים, שנכסנו אצלי ב 130 עמודי וורד. תמיד ימצא הסעיף שיפיל את האשמה על אנשי השטח. הנה שתי דוגמאות:

בשנת 2010 טבע תלמיד למוות בטיול בעמק המעיינות. זהו אתר מוסדר ובו בריכות שכשוך רדודות מאוד, שבהן תלמידים משפריצים מים זה על זה. שלושה מורים ושני מצילים מקצועיים השגיחו על התלמידים, ובכל זאת, אחד מהם בלע מים, איבד את ההכרה ומאוחר יותר נפטר. סגן מנהל בית הספר שהיה אחראי על הטיול, הורשע בגרימת מוות ברשלנות, משום "שלא קיים פיקוח יעיל ולא הטיל משמעת קפדנית על התלמידים בתוך המים, ולא מנע מהם מלקיים משחקי מים". הטיול היה מאושר ומפוקח, אבל הילדים, כדרכם של ילדים, השתוללו, ודי בזה כדי לנקות את משרד החינוך מאחריות.

ודוגמה אחרונה כיצד הוראות הבטיחות בטיולים מאפשרות למשרד לברוח מאחריות. אי שם בתוך ים המילים נכתב: "קבלת האישור לבקר באתר מסוים אין בה כדי לתת לאתר הכשר מבחינת הפעילות המתקיימת בו […] לפיכך על מנהל בית הספר לוודא שאכן האירועים המתקיימים באתר הם בהתאם לכללים שנקבעו". הפירוש המעשי הוא, שגם אם משרד החינוך אישר לבית הספר טיול מסוים, אין באישור כדי לאשר את הטיול. מה שלא יקרה, תמיד האחריות יורדת מפקידי המשרד אל המנהלים בשטח.

וזה תמצית הדבר: פיקוח משרד החינוך לא נועד להגן על התלמידים המטיילים אלא על הפקידות הבכירה. באמצעים הטכנולוגיים של ימינו, אין שום קושי להציע לציבור המטיילים (ולא רק מסגרות חינוך) מפה חיה של סיכוני שטח. כזו שיסומנו בה מקומות המועדים לשיטפון, לשרב או לכל סכנת חיים אחרת. את המפה הזאת לא צריך לנהל משרד החינוך, כי באמת – מה עוד תבקשו ממנו. רשות הטבע והגנים נראה לי כגוף המקצועי המתאים.

אשר לשיקול הדעת של אנשי השטח וקבלת החלטות שגויות: אלה ימשיכו ללוות אותנו, בהיותנו בני אדם. מופרך לחשוב שטופס חתום על ידי מפקח במשרד החינוך, היה מציל את המטיילים.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf