newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מתי התבהמנו ככה?

הציבור הישראלי לא יודע ולא רוצה לדעת דבר על שביתת הרעב של האסירים הפלסטינים - לא על מצבם בכלא, לא על זהותם, לא על היד הקשה הננקטת נגדם מאז תחילת השביתה. מה כן מעניין אותו? הטורטית של מרוואן ברגותי

מאת:

לפני כך וכך שנים, התארחה בתכנית "פופוליטיקה" אישה מהפריפריה שלא שלחה את הבן שלה לבית הספר כי לא עמדה בתשלומי ההורים. "יש חוק חינוך חובה במדינה הזאת!" אמרה בכעס, וחבר הפאנל טומי לפיד קטע אותה: "גברתי, בכסף שעולה התסרוקת שלך אפשר לחנך את הילד הזה שנה".

נזכרתי בסיפור הזה על רקע החגיגות של ארדן וכפיליו נוכח התיעוד של ברגותי אוכל או לא אוכל כמה עוגיות במהלך הצום. כמה נמוך צריך לרדת כדי לטמון לו כזה פח ואז לחגוג את זה כניצחון. אבל זה תמיד מפלטם של הנבלים, האטומים, השבעים: לבוז לאישה שלא יכולה לשלוח את בנה לבית הספר על צבע השיער שלה כדי להימנע מדיון רציני במערכת שמשאירה את בנה בחוץ, ולחגוג על תמונות של וופלים בפיו של אסיר במקום לדבר על הדרישות והתנאים בהם כלואים אלפי אסירים פלסטינים.

למעשה, עד לרגע הזה עוד לא ראיתי בשום כלי תקשורת, למעט שיחה מקומית, שמישהו פרסם את רשימת הדרישות המלאה של האסירים השובתים. על מה שובתים רעב כ-1600 אסירים כבר שלושה שבועות? מה הם רוצים? מי הם האנשים האלה בכלל? הציבור הישראלי לא יודע. הוא לא יודע גם מה מצבם בכלא, ועד כמה הוחמרה היד הקשה ממילא נגדם מאז שפתחו בשביתה: על הכנסת אסירים שובתי רעב לבידוד, על פשיטות החיפוש בתאי האסירים השובתים במהלך כל שעות היממה, כולל באמצעות כלבים, על החיפושים הפולשניים על גופם, כולל בעירום, על החרמת המלח של האסירים השובתים, שמהווה את מקור התזונה היחיד שלהם במהלך השביתה, על מניעת ביקורים ומפגשים עם עורכי הדין שלהם. הציבור הישראלי לא יודע ולא רוצה לדעת.

בתום שלושה שבועות לשביתה, הציבור הישראלי לא יודע ולא רוצה לדעת מה קורה לגוף אחרי הרעבה ממושכת כזו. איך שובת הרעב מתקשה לעמוד על הרגליים בשלב הזה, סובל מסחרחורות קשות, מירידה דרמטית בקצב פעילות הלב, חולשה חמורה, צמרמורות, ירידה חדה ברמת ויטמין B1 שעלולה לגרום לסיבוכים נוירולוגיים, כולל פגיעה בראיה וביכולות מוטוריות, ועוד. בהמשך האסירים יתקשו לבלוע מים ועלולים לאבד את חושי השמע והראייה, יתקשו לנשום. מטבע הדברים, ככל שיעבור הזמן הסכנה לחייהם תגבר. כל זה מבלי להזכיר את ההשלכות הפסיכולוגיות של השביתה. אבל הציבור הישראלי לא יודע ולא רוצה לדעת.

הציבור הישראלי גם לא יודע ולא מתעניין במשמעות האדירה של השביתה הזו עבור העם הפלסטיני שמחוץ לכותלי הכלא; על הפגנות הסולידריות ואוהלי התמיכה כמעט בכל עיר בגדה המערבית, על אנשים שהצטרפו לשביתת הרעב בסולידריות עם האסירים, על התקוות הגדולות שתולים בשביתה הזו לקידום הדיאלוג הפנימי בין הפת"ח לחמאס. הוא לא יודע על "אתגר מי המלח" שבו ילדים מצלמים את עצמם שותים תמיסת מי מלח בסולידריות עם האסירים. לא יודע ולא רוצה לדעת.

> לימודים, טלפונים ומשפט הוגן: דרישות האסירים הפלסטינים שובתי הרעב

מתי התבהמנו ככה? פעילי ימין עושים על האש מול כלא עופר במהלך שביתת הרעב של האסירים הפלסטינים (הדס פרוש/פלאש90)

מתי התבהמנו ככה? פעילי ימין עושים על האש מול כלא עופר במהלך שביתת הרעב של האסירים הפלסטינים (הדס פרוש/פלאש90)

מה כן מעניין את הציבור הישראלי? הוופל של מרוואן ברגותי. או שזה היה טורטית? או ערגליות? שמישהו יזעיק את אהוד יערי שיסביר. וחלילה אף מילה על הפגיעה הבלתי נסלחת בצנעת הפרט – כן, גם למרוואן ברגותי יש זכויות כאלה – של אסיר המצולם בתוך תא השירותים בכלא.

מתי התבהמנו ככה? איך הפכנו לעם הנפסד, המאוס הזה שחוגג לאידו של אדם שגופו קרוב לקריסה אחרי הרעבה ממושכת והכניס כמה פירורים לפיו? לעם שהולך לעשות מנגל מחוץ לכותלי הכלא כדי שריח הבשר החרוך יגיע לנחיריהם של שובתי הרעב ויגביר את עינויים? מתי נעשינו לדבר המזעזע והמחליא הזה? מתי החלטנו להיות קולקטיב בור מרצון, עיוור וחירש מרצון, מטומטם מרצון ככה? במה משרתת אותנו הבורות הזו? ולמה רוב מוחלט של כלי התקשורת פה משתפים איתה פעולה? איזה סיפור נספר לעצמנו אחרי שמהומת הטורטית תישכח, וראשוני שובתי הרעב יתחילו להתמוטט ולהגיע אולי לבית חולים שדה כלשהו שמוחו החולני של ארדן מתכוון להזין אותם שם בכפייה על ידי רופאים שייבא מחו"ל?

באופן פרדוקסלי, ככל שהציבור הישראלי הופך למטומטם יותר מרצון ומסרב לפקוח עיניים ולהביט באופן מפוכח על הצד השני, ככל שהשלטון באופן מניפולטיבי מפקיע ממנו את האפשרות הזו, הוא מתפרק גם מהכלים להתמודד עם הסכסוך ומגביר את הצורך האקוטי בהתערבות בינלאומית. כאשר מאות רבות של בני אדם מכלים את עצמם למוות בתוך בתי הכלא בצעד המחאה היחיד שעוד נותר בידם, ואחרים מנפנפים לעברם את עשן המנגל מעברה השני של החומה, די ברור שהאחרונים איבדו כל יכולת פרגמטית או זכות מוסרית להמשיך ולהכתיב בלעדית את כללי המשחק.

> לשבור את קשר השתיקה: כך ניסיתי להתאבד בצה"ל

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf