רומן לוין, בן 19 מבת ים, היגר לישראל עם חלק ממשפחתו מאוקראינה כשהיה בן 3. לפני כשנה וחצי התגייס לצבא, לדבריו מתוך מחשבה כי בכך יתרום לחברה וימלא את חובותיו. ביום שני האחרון הוא התייצב בבסיסו, בסיס התובלה בן עמי (בית נבאלה), והודיע למפקדיו כי הוא מסרב להמשיך לשרת בצבא מתוך התנגדות לכיבוש. בערב, לאחר שעות של המתנה, הוא נשפט ונגזרו עליו 30 ימי מחבוש. מיד בתום המשפט נלקח לוין, המלווה על ידי "מסרבות – רשת סרבנות פוליטית", לכלא שש.

"כשהתגייסתי חשבתי שהצבא משרת את האינטרסים של אזרחי ישראל". רומן לוין בהגיעו לבסיס כדי להצהיר על סירובו להמשיך בשירות הצבאי.

להלן הצהרת הסירוב המלאה של רומן לוין:

"אני רומן לוין, בן 19 וגר בבת ים, ואני משרת בצבא כבר מעל לשנה. אני מסרב להמשיך את השירות שלי. הסירוב שלי הוא אקט של מחאה נגד הכיבוש הנמשך יותר מ-50 שנים, ושל סולידריות עם העם הפלסטיני בגדה המערבית ובעזה הנצורה.

כשביקרתי את המשפחה שלי באוקראינה נתקלתי בזלזול כנגד יהודים, וגם בישראל התייחסו אליי ואל החברים שלי בזלזול בגלל המוצא והתרבות השונה שלנו. מכך צמחה ההזדהות שלי עם העם הפלסטיני המדוכא. באוקראינה יש מלחמת אזרחים, וכשבקרתי שם לפני כמה חודשים פגשתי חיילים שלא יודעים בשביל מה הם נלחמים, ומתים. הזדהיתי אתם כי אני גם לא מאמין במדיניות הצבאית של ישראל, שעיקרה שימור הכיבוש. חוויה זו גרמה לי לחשוב על המשמעות של השירות שלי בצבא.

אני מסרב להמשיך להשתתף בדיכוי של העם הפלסטיני. בשטחים נבנות עוד ועוד ההתנחלויות בזמן שמופעלת על הפלסטינים מדיניות של הפקעת אדמות והריסות בתים. מאז שנת 2006 ישראל הרסה יותר מ-2,000 בתים בשטחים הכבושים. חופש התנועה של הפלסטינים מוגבל, בתוך מולדתם וגם ביציאה ממנה, כאשר הדרכון הפלסטיני מדורג במקום ה-189 בעולם, וברצועת עזה נשללת זכות זו לחלוטין.

שירתי בצבא כנהג משאית, וחלק גדול מהתפקיד זה נסיעות בשטחים. כשהתגייסתי חשבתי שהצבא משרת את האינטרסים של אזרחי ישראל, אבל אחרי ששירתי בשטחים הבנתי שמה שהצבא עושה בהם לא משרת את האינטרסים שלי ושל כלל העובדים הישראלים, בייחוד אחרי הרצח המתמשך של המפגינים בגדר בעזה. חוק הלאום חיזק אצלי הבנה זו. הגעתי למסקנה שאי אפשר לאחוז את החבל בשני קצוותיו – להתנגד לכיבוש, לגזענות ולסדר הקפיטליסטי, וגם לשרת בצבא המשמר דברים אלה.

מבחינה כלכלית יותר משתלם לי ולמשפחה שלי לסיים את השירות שלי, לקבל מענק ורישיון יקר שייתן לי אפשרות לעבודה עם משכורת גבוהה. אבל למרבית התושבים הפלסטינים, ובייחוד לתושבי רצועת עזה, אין את האפשרות הזו. בעוד כל שנה מתהדקת הלולאה סביב צווארו של העם הפלסטיני, גדל יותר ויותר גם הפער בין העשירים לעניים. את העוני הגודל שלוקח לעובדים בישראל את התקווה לעתיד טוב יותר, השלטון מצדיק עם המלחמה. המדינה מוציאה כ-70 מיליארד ש"ח בשנה על תקציב הביטחון, במקום להשקיע בתקציבי החינוך, הבריאות והרווחה.

למען הרווח הכספי, מאחורי הקלעים ישראל מוכרת נשק מתוחכם למשטרים רודניים כמו אזרבייג'ן, דרום סודן ורואנדה, וכמו הריאקציה ההודית שמדכאת את תנועת ההתנגדות של האיכרים- בשנים האחרונות כ-49% מסחר הנשק של ישראל מתבצע להודו.

השירות הצבאי, בגלל התפקיד המדכא של צה"ל, מייצר מכשול לדבר שהכי מפחיד את המעמד השליט: שותפות של פועלים יהודים וערבים במאבק נגד הטייקונים, שלטון ההון והדיכוי הלאומי, כי רק בשותפות, סולידריות, עם האוכלוסייה הערבית וקבוצות מוחלשות נוספות כמו האתיופים, הרוסים והמזרחים, אפשר ליצור עתיד ללא ניצול, דיכוי, ומלחמות".