newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

משוגעים, רדו מהגג: התנחלות זעירה כמשל לישראל כולה

מה בעצם ההבדל בין ישראל כולה לבין מבצר משפחתי קטן ומוקף אויבים על גג ברובע המוסלמי בירושלים? ומה עושים כדי שנחיה במציאות פחות אבסורדית?

מאת:
התנחלות בעיר העתיקה בירושלים (צילום: David Jones, פליקר CC BY-NC 2.0)

התנחלות בעיר העתיקה בירושלים (צילום: David Jones, פליקר CC BY-NC 2.0)

יש גרם מדרגות אחד בירושלים. הוא עולה משוק בית הבד ומוביל אל סימטה שנודדת לעבר כנסיית הקבר.

כשמטפסים במדרגות, מגיעים בעצם לגובה הגגות ואז ניתן לראות מה מתרחש ברובד הזה של העיר. מעבר לסימטת השוק נמצא מתחם מגודר קטן, בעצם סוג של כלוב. הגדר מקיפה דירה אחת, גן משחקים זעיר ועמדת משמר. לפעמים, כשאני עולה במדרגות עם קבוצה ועם מדריך נוסף, אנחנו עוצרים ומראים להם את הדירה הזאת, כדוגמה להתנחלות בעיר העתיקה.

אין לי הכירות עם תושבי הדירה המסויימת הזאת, אבל את תולדות עירי ואת אנשיה אני מכיר. אני מסביר שמתנחלים לא באים לכאן להיות שכנים רעים. לרוב הם לא באים להיות שכנים בכלל, ולא מקיימים תקשורת עם השכונה. הם לא יורדים לשוק כדי לצאת מביתם, אלא מגיעים לרובע היהודי באמצעות טיילת שפרושה על הגגות ושלכל אורכה ניצבות עמדות שמירה דומות. (כאן אני מצביע דרומה אל כיפת בית הכנסת החורבה, כדי להמחיש את המרחק). אני מסביר שלרוב המתנחלים לא מפעילים אלימות על שכניהם, אבל עצם בואם לשכונה כזאת ממלא אותה במג"ב ובמאבטחים פרטיים שמשפיעים מאוד על מרקם החיים בה. מתחמים מבוצרים קטנים כאלה מתרבים בירושלים בימים אלה, גם בעיר העתיקה וגם בשכונות שסביבה.

לפעמים, אם אני חש באיבה ומרירות מצד הקבוצה, אני נותן מונולוג קטן שנועד להמחיש את האתוס של תושבי דירות כאלה, מתוך אמונה ששנאה היא תמיד מיותרת ושהבנה מונעת שנאה. הקבוצות שאני מלווה רואות את הארץ מזוויות מגוונות ופוגשות במתנחלים, אבל בדרך כלל במתוני גוש עציון, לא בחברי הגרעין האידאולוגי הקשה.

אני מסביר שמתנחלים שבאים לרובע המוסלמי מבינים את המשמעות של נוכחותם שם עבור התושבים הפולסטינים, אבל שתחושת השליחות שלהם חזקה מהערבות האנושית שלהם. הם שם כדי להגשים את הבטחת אלוהים לעמם. הם מסתכנים לצורך מימוש של דבר שהוא עצום, גדול הרבה יותר מהם ומשכניהם ומההווה המוגבל. הם אפילו מסכנים עבורו את ילדיהם. מבחינתם, הם מקריבים קורבן. השכנים הם אויב שמאיים הן על ההבטחה האלוהית והן על בטחונם, ועל כן ראוי ליד הקשה שמופעלת כלפיו. התיירים בקבוצות בדרך כלל מבינים את הרציונל, ועדיין נעים הלאה בתדהמה מסויימת, ממלמלים: "לא יאומן".

> ביקור בג'בל מוכאבר: גם בעזאזל אנחנו שכנים

מגבלות תנועה בעיר העתיקה (פאיז אבו-רמלה / אקטיבסטילס)

מגבלות תנועה בעיר העתיקה (פאיז אבו-רמלה / אקטיבסטילס)

השבת האינסופית

ככל שנוקפות השנים, כך אני הולך ומעכל עובדה לא נעימה. אני מבין שאני גר בדירה הזאת, או לפחות בשיקוף די מדוייק שלה. נכון, ישראל גדולה יותר מדירה, אבל היא לא גדולה במיוחד. היא קמה והייתה לה ברובע המוסלמי של העולם, גם אם בשכונה מעורבת יחסית שדרים בה גם נוצרים ושלאורך הדורות גרו בה גם יהודים. האידאולוגיה שביאה לקיומה הייתה פרגמטית יחסית בראשיתה, אבל המיקום נקבע מטעמי אותה הבטחה אלוהית. את הנדל"ן קנינו בחלקו ועל יתרתו השתלטנו בכח. עמדת השמירה תופסת שטח עצום ממרחב המחיה שלנו והשומר תמיד שם, חמוש וער. הדירה גם מגודרת, אמנם עדיין לא במאה אחוז מגבולה היבשתי, אבל כיום – ברובו. בין הגדרות הקמנו, בין היתר, מגרשי משחקים לקטנים ולגדולים.

את שאר השכונה אנחנו חווים בעיקר כאיום. לפעמים עולה ניחוח של איזה תבלין מן השוק. לפעמים באה מוזיקה דרך החלונות ואנחנו מגיפים אותם. לפעמים אחד מילדי המשפחה מסתקרן מהצליל והוריו מסבירים לו שזאת מוזיקה של האויב ומזהירים אותו שלא יסתקרן יותר מדי. במקום לנוע במרחב בו אנחנו מצויים, אנחנו מרחפים על פני גגות, מעל עננים, אל הרובע היהודי של ניו יורק, למשל, שם מעריצים אותנו על גבורתנו, שמאפשרת לנו לחיות ממש בקרב חיות האדם. יש גם הפורשים ממש, חוזרים בשאלה ועוברים לגור במבשרת ציון שעל נהר השפרה. המשפחה יושבת עליהם שבעה.

כל הקונסטלציה עירערה את המציאות בשכונה, והיא מערערת גם אותנו. פגשתי הבוקר חבר תל אביבי בבית קפה. הוא הביע צורך עצום להכיר את המזרח התיכון, לדבר בלשונו ולא לפחד ממנו, והצורך הזה היה מעורב בכל כך הרבה עצב. משיחות שערכתי לאורך השנים, למדתי שהן מזרחים והן אשכנזים חווים את המצוקה הזאת, גם אם באופן שונה. מזרחים יודעים שיש להם קשר לשכונה, אבל עדיין חיים לרוב בין הגדרות, עם השומר, וזה מבלבל ומתסכל. אני והחבר מהבוקר שנינו אשכנזים, ומרגישים כמו שני ילדים שנולדו בהתנחלות על גג בעיר זרה. אין לנו עוגן של ממש במקום אחר ואין לנו עוגן מספק במקום הזה, מה שמבלבל ומתסכל בצורה אחרת.

לפני כמה ימים נפגשתי עם חברה נוספת, ילידת רוסיה, והשיחה היתה דומה ושונה. היא מרגישה קצת כמו אורחת של מתנחלים, שעושה אצלם שבת בלתי מסתיימת. יש לה עוגן במקום אחר, אבל מקום שהוא כבר לא שלה, והמקום הזה לעולם לא יהיה. שוב בלבול ותסכול, שניהם עמוקים.

איור: ויטאלי פסקוב, מתוך ויקימדיה קומונז

איור: ויטאלי פסקוב, מתוך ויקימדיה קומונז

מגביהי הגדרות

מי שאינם מבולבלים ומתוסכלים הם אלה שתחושת צדקת הדרך שלהם עולה על ההכרה שלהם באבסורד. הם מאמינים שמציאות הגג המבוצר היא אופציה יחידה וחושבים שצריך להגביה את הגדרות, להכפיל את מספר השומרים, ולהקים עוד התנחלות סמוכה ועוד אחת, כדי שבסוף הערבים יעופו מהשכונה והיא תהיה רק שלנו. הבטחון שלהם מאפשר להם לפעול בבהירות רבה יותר מאיתנו. בזמן שאנחנו בוכים אלה לאלה בבתי קפה, הם תולים עד דגל ממקום מושבם לצד שולחן הקואלציה.

אני מאמין שיש כוח גם בתסכול, אבל צריכים לדבר עליו ולהביא אותו לידי עשייה אקטיבית. מציאות אבסורדית היא מטבעה שברירית. מצב הדירה על הגג הוא כל כך חולני ומוזר, שהוא חייב יהיה יום אחד להתפורר. מאזן הכוחות הפוליטי משמר את הדירה הזאת, גם הירושלמית וגם הכללית, כבר עשרות שנים כמו שהיא. הטמעת הנראטיב המתנחלי במיינסטרים הישראלי מבטיחה אולי שהיא תשאר במצבה הנוכחי עוד כמה עשרות שנים, אבל עשרות שנים אינן הנצח, וכדאי להתחיל לעבוד לטובת סיומן ומה שיבוא אחריהן.

אפשר להפוך את הדירה הזאת לחלק מהשכונה. גרתי שלוש שנים ביפו בקרב פלסטינים אזרחי ישראל, בלי להיות מתנחל, בלי להביא איתי משטרה. היו רגעים של מתח ואי הבנה, אבל יותר מזה רגעים של יופי. כולנו היינו אזרחים, ולמרות שהמעמד הזה הוא במידה רבה אשליה עבורם, זה בכל זאת עזר. יהודים וערבים חיו בירושלים במשך מאות שנים. כל מה שצריך הוא לוותר על הפחד ומיד אחריו – על הדומיננטיות. החבר צודק. צריך באמת להתערבב, להכיר ולרדת מהגג, לקדם שוויון ולקיים אותו, עד שלא יהיה צורך בטיילת גגות. זוהי המשימה שלנו. היא לא תוביל לשלמות. המטענים קשים, הסביבה מורכבת ואנחנו בעצמנו מורכבים, אבל לפחות זה לא יהיה גס ומטורף. לפחות זה לא יהיה לא יאומן.

> בבזל ייסדתי את מדינת שטעטראל: מסע קטן לעתיד אפשרי

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf