ישראל קיבלה את מה שרצתה בעזה, רק במחיר גבוה מהצפוי

1. ישראל שילמה יותר ממה שהיא ציפתה וקיבלה טיפה פחות ממה שהיא רצתה. זו השורה התחתונה של המלחמה הזאת. מטרת המלחמה היתה תחזוקת הסטטוס קוו ברצועה. ראש הממשלה נתניהו הגדיר זאת במפורש כבר בימים הראשונים במלים "שקט ייענה בשקט". ישראל קיבלה את מה שהיא רצתה, אבל המחיר שהיא שילמה היה מעט גדול ממה שההנהגה התכוונה, במיוחד בהיבטים של כמות ההרוגים, ההפרעה לשגרת החיים הישראלית והנזק שגרם ההרס בעזה למעמד של ישראל במערב.

2. מטרת המלחמה הייתה בקונצנזוס גדול יותר ממה שנראה בטלוויזיה ובעיתונים. למעשה, הצורך באחזקת הפלסטינים תחת שליטה, ואם צריך אז בכח, הוא המכנה המשותף לכל הכוחות המרכזיים במערכת הפוליטית הישראלית. יש מחנה שמוכן לתת לפלסטינים חצי מדינה או אוטונומיה משופרת, יש מחנה גדול שמאמין שהמצב הנוכחי הוא הפיתרון בעתיד הנראה לעין, ויש מחנה קטן שמעוניין בסיפוח השטחים. אבל אין אף כח מרכזי שמוכן לתת לפלסטינים זכויות אזרח מלאות, או לחילופין להתפנות לגמרי מהשטחים שכבשה ישראל, בלי לנסות לשלוט במה שיקרה אחר כך באמצעות פירוז, אזורי ביטחון או השפעה על הפוליטיקה הפלסטינית.

העצמאות הפלסטינית המלאה נתפסת על ידי מרבית הישראלים כאיום גדול מדי על שגרת החיים שלהם. האמונה בסטטוס קוו היא לא רעיון של נתניהו – היא משהו שנובע מהציבור עצמו. לכן גם אם רוב הישראלים נותנים לראש הממשלה ציון 70 על ניהול המלחמה, הם עדיין אינם מערערים על המלחמה עצמה, ועל האסטרטגיה הישראלית של ניווט בין לחצים שונים ותחזוקת המצב הקיים.

תחושת הבטן שלי היא שהמלחמה הזו לא גרמה להלם עמוק מסוג האינתיפאדה הראשונה או השנייה, שהובילו לשינוי משמעותי בתפיסת המציאות הישראלית, ולנכונות לוויתורים גדולים יותר באוסלו ובהתנתקות. יש איזה שינוי באוויר, אבל השפעתו בינתיים מוגבלת.

ראש הממשלה נתניהו במהלך מסיבת עיתונאים במבצע "צוק איתן". הציבור תומך באסטרטגיית הסטטוס קוו (צילום: לע"מ)

3. עוד מערכה בתיאטרון הפוליטי הישראלי. כל זה לא אומר שמעמדו של נתניהו מובטח. ממשלת נתניהו השלישית היא החלשה והמוזרה בין כל אלו שהוא הוביל, ונראה שישראל גולשת אט אט לתוך מיתון. יאיר לפיד יתקשה לעמוד בהבטחות שלו וגם לא להעלות מסים, נתניהו אולי ינסה לזרוק את בנט מהממשלה, וליברמן הוא כבר לא השותף היציב מחמש השנים האחרונות. בקיצור, למרות שלאף אחד חוץ מבנט אין אינטרס בבחירות מוקדמות, אלו עדיין יכולות להתקיים.

מצד שני, אסור לבלבל את כל הדרמה הזאת – המפצים הגדולים והקטנים שהכתבים הפוליטיים כל כך אוהבים – עם תחרות אמיתית על רעיונות וגישות. הפוליטיקה הישראלית דומה יותר לתוכנית בידור (מוצלחת למדי), ואין לי ספק שאם בנט או לבני או הרצוג היו ראש הממשלה, המדיניות הייתה די דומה.

אין באופק קואליציה שמסוגלת לתת את המינימום שהנהגה פלסטינית לגיטימית יכולה לקבל. זה אפילו לא קשור לפליטים או לירושלים. הישראלים לא רוצים לתת את הגדה לחמאס (וזה מה שיקרה בסבירות גדולה אם נעזוב) ולא מוכנים אפילו לשקול את אזרוח הפלסטינים. במלחמה הזו נחשף המחיר של הסטטוס קוו במלוא כיעורו, אבל המשוואה הבסיסית לא השתנתה.

4. זו היתה מלחמת העצמאות השנייה של חמאס. נתניהו ויעלון הסיקו בשלב מאוד מוקדם שכדי להמשיך לתחזק את הסטטוס קוו, הם זקוקים לחמאס מוחלש אבל לא מחוסל. הסיבה לכך כפולה: (א) חמאס הוא הכח שאמור לאכוף את השקט ולמנוע אנרכיה ברצועה, ו-(ב) חמאס מהווה משקל נגד לפת"ח ולעבאס ברמאללה. ישראל מעוניינת שמשעל ועבאס יבטלו אחד את השפעתו של השני.

גם כאן אני סבור שהממשלה השיגה במידה רבה את מה שהיא רצתה, אבל המחיר היה מעט גבוה מהמצופה. החשבון מגיע בצורת הדרישה הסעודית-מצרית לוויתורים לעבאס, שהפך בעקבות צוק איתן להרבה פחות רלבנטי. ייתכן שהפגישה בין נתניהו לעבאס, שהייתה או לא הייתה, היא חלק מהתשלום הזה.

ובכל זאת, חמאס יצא עם משהו מהמלחמה, בעיקר בכל הנוגע למעמדו כשחקן עצמאי במזרח התיכון. אפשר לומר שזו היתה מלחמת העצמאות השנייה של החמאס. בתקופת הסכמי אוסלו והאינתיפאדה השנייה הוא הוכיח את מעמדו כשחקן בזירה הפנים פלסטינית, שמסוגל להשפיע על מהלכים מדיניים (בסוף אותה תקופה חמאס גם ניצח בבחירות כלליות), ואחרי "צוק איתן" הוא זכה בהכרה בינלאומית, לא מעט בזכות המשא ומתן שניהל עימו נתניהו והשאיפה (הנכונה כשלעצמה) להגיע להסדרה מולו.

פלסטינים שדיברתי איתם אמרו שאם אש"ף היה מקיים בחירות כלליות מחר, חאלד משעל היה יכול להפוך ליו"ר הארגון. אחרי "צוק איתן", ברור שכל הסדר זמני או קבוע חייב יהיה לכלול את חמאס. זה הישג גדול של הארגון. כרגע פחות ברור מה תושבי עזה קיבלו מהמלחמה. הזמן ייתן את התשובות. בכל מקרה, המבחן האמיתי של הפלסטינים יהיה היכולת להמשיך את תהליך הפיוס בין פת"ח לחמאס. שם טמון הסיכוי היחיד שלהם לאתגר את ישראל.

> אוהבים את שדרות, רוצים לחיות לצד עזה

5. "המלחמות בעזה הן כבר חלק מצורת הממשל", זו היתה הכותרת לראיון (מומלץ) ב"ארץ האמורי" עם יותם פלדמן על סרטו "המעבדה", שעוסק בייצוא הבטחוני הישראלי. הראיון פורסם לפני שנה וחצי, אבל הכותרת שלו רק הולכת והופכת רלבנטית.

הפלסטינים בגדה ובעזה (כן, גם בעזה) מוחזקים כנתיניו של משטר צבאי אכזרי – דיקטטורה שמנוהלת על ידי דמוקרטיה – כבר כמעט חצי מאה. דרגת האלימות הנדרשת כדי לתחזק את סוג המשטר הזה הולכת ועולה, והיא הגיע לממדים מבהילים. ישראל כמובן טוענת שהיא לא רצתה במלחמה הזו (או בזו שלפניה, או בזו שקדמה להיא), אבל זה נכון לגבי כל משטר דיכוי אחר. כל אחד מהם היה מעדיף להחזיק את נתניו בשקט בלי להיות צריך לירות עליהם, וכל אחד מהם נאלץ להפעיל אלימות הולכת וגוברת כשעוצמת ההתנגדות והשנאה לשלטון עולה.

זו דרך חד סטרית. החיסולים שנחשבו חריגים לפני עשור (כמו פצצת הטון שהרגה את סלאח שחאדה ביחד עם משפחתו המורחבת) הם סטנדרט שמתקבל בתרועות כיום. לפני עשור, בשיא האינתיפאדה, היה קשה לדמיין את ישראל מוחקת מהאוויר שכונה שלמה בשעה, כמו שרואים בסרטון שלהלן. מכיוון שהברירה שאנו מציעים לפלסטינים היא לשבת בשקט או למות, סביר להניח שזו אינה הפעם האחרונה שבה נראה תמונות כאלו, ואף גרועות מהן.

> במדינת המל"טים מבצעים צבאיים הופכים לשגרה נינוחה / יותם פלדמן

אחד המשפטים החביבים על השמאל הישראלי הוא שישראל תצטרך להסדיר את הסכסוך מול הפלסטינים, אחרת החברה תושחת לחלוטין. אני חושב שאנחנו כבר עמוק בתוך עידן ה"אחרת", והראשון להיות מושחת היה השמאל הישראלי, שתמך ואפילו הריע למלחמה הזו.

6. המדיניות הישראלית עדיין מתקיימת בחסות אמריקאית. אחד הדברים שבלטו במלחמה הזו הוא המשבר הפומבי בין הממשלה לממשל האמריקאי, ויש אפילו מי שטענו שישראל החליפה את הברית עם וושינגטון בהסכמות אזוריות, בעיקר עם הסעודים והמצרים.

אבל במציאות החסות האמריקאית עדיין חיונית לתחזוקת הכיבוש. האמריקאים פתחו את מחסני החירום שלהם עבור צה"ל במהלך המלחמה (כמו ב-2006), והיד של הנציג האמריקאי במועצת הביטחון היא כל מה שמפריד בין ישראל לסוג הצעדים שננקטים נגד מדינות שמתחזקות באלימות גדולה כל כך משטר דיכוי לאורך זמן רב כל כך.

יש הרבה העמדת פנים ביחסים עם ארצות הברית שנועדה לצרכים פוליטיים: פוליטיקאים מהימין מעמידים פנים שהם תוקפים את הממשל "הפרו-פלסטיני" בזמן שהם מודעים לעומק התלות בו; אמריקאים מעמידים פנים שאין להם יכולת לכפות את רצונם על ישראל, בזמן שעומדות בפניהם כל כך הרבה אופציות להשפעה, ואילו האופוזיציה בישראל מחכה שוושינגטון תחלץ את ישראל מהתסבוכת של הכיבוש, ואולי גם תפיל את נתניהו. לא נראה לי שזה יקרה.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+.