newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

איך הפך כתב ערוץ 1 את ביה"ס הדו-לשוני לתא תומך טרור

כמה תלמידים פלסטינים של הדו-לשוני הגיעו לבית הספר בחולצות שחורות לציון יום מותו של ערפאת. לכתב הערוץ הראשון זה הספיק כדי לתהות איך לא סוגרים את המקום המבורך הזה

מאת:

כמנהגי מדי ערב בין השעה שמונה לתשע, זפזפתי גם אמש (שלישי) בין חדשות הערוצים 1, 2 ו-10, כשלפתע אזכור של בית הספר הדו לשוני בירושלים בחדשות ערוץ 1 ריתק אותי אל המסך. בכל זאת, אמא לילדות בבית הספר הזה כבר למעלה מעשר שנים. תוך דקה חשכו עיני. הנה הכתבה ששודרה:

באצבעות רועדות מכעס כתבתי את הסטטוס הזה:

חדשות ערוץ 1, שתלכו קיבינימאט הלוואי. איך, איך הפכתם את בית הספר הדו-לשוני, אחד המקומות האחרונים בעיר המוכה הזו שעוד שומר על אופטימיות של שותפות, הידברות וכבוד, למעוז של תמיכה במחבלים?!

בבית הספר תלמידים ציינו היום עשור למותו של יאסר ערפאת. חלקם הגיעו עם חולצות שחורות, חלקם דיברו בתמימות עם הכתב הבזוי על זהות פלסטינית והזדהות עם אסירים פלסטינים. פניהם טושטשו כאחרוני הפושעים, אבל הכאפיה שלצווארם היתה חדה וברורה. מפוקסלי פנים עם כאפייה, תבינו לבד מה זה אומר.

ואם עוד לא הבנתם, הכתב יעזור לכם: אחרי שהדגיש כי הדברים קורים *במערב* ירושלים, הוא מוסיף "הזדהות כזו עם מחבלים ודאי שלא עוזרת להרגיע את הפחדים של ישראלים במערב העיר", ובמעבר חלק על המסך אנשים שבאופן מובן מאוד מסתובבים כעת בעיר בפחד. ולא התעצל הכתב ואף ביקש את תגובת העירייה, שהשיבה שהנושא ייחקר. אלא מה.

תלכו קיבינימאט, חדשות ערוץ 1. לא הייתם שם כשימים על גבי ימים הורים התבקשו להגיע וללוות ילדים באוטובוסים מחשש להתנכלויות ותקיפות. לא הייתם שם כשבית הספר שלח מייל שובר לב שהתלמידים מתבקשים שלא להגיע לעת עתה עם חולצות שנושאות את סמל בית הספר כי עלולים לתקוף אותם ברחוב. לא הייתם שם כשהתלמידים ניקו את הנאצות והאיומים שריססו להם על קירות החצר, וכתבו במקומם סיסמאות על אחווה, ידידות וכבוד. אבל עטתם כמו אוכלי נבלות על נערים בחולצות שחורות עם כאפייה לצווארם, המתאבלים על מנהיגם המת.

תלכו קיבינימאט. באמת שירדתם לשיאים חדשים של שפל.

> אחרי האחווה בביה"ס הדו-לשוני, ילדיי חוזרים למצור בעיסאוויה

שותפות, אהבה, אחווה. תשובת ילדי ביה"ס הדו-לשוני לכתובות נאצה בחצרם. (צילום: אפרת מאיר)

שותפות, אהבה, אחווה. תשובת ילדי ביה"ס הדו-לשוני לכתובות נאצה בחצרם. (צילום: אפרת מאיר)

הסטטוס זכה בתוך זמן קצר למאות לייקים ועשרות שיתופים, והתגלגל איכשהו לפתחו של איציק הלפרין, הכתב החתום על הכתבה. תגובתו הראשונה לסטטוס הייתה:

"היי, יא מקסימה, תודה על הפולו-אפ הנהדר שעשית. תכף אגיב. שתי משהו קר בינתיים".

כעבור כשעה, הוא פרסם את הסטטוס הזה:

הלו אורלי נוי. אני מבין שעבר עלייך יום קשה ואת קצת מתלהמת. חרף הניבול הבלתי נסבל שלי, ורגע לפני שאני הולך קיבינימט, הרי לך תגובתי:

הבוקר הזה התחיל בטלפון מהורה מבוהל, הוא סיפר שלבית הספר הסובלני שלך הגיעו תלמידים בכפיות וחולצות של דעאש. הוא סיפר גם על הילדים המבוהלים שלו. בררתי קצת, זה לא היה מדיוק, אבל יצאתי לשם וחזרתי עם כתבה עדינה על בית הספר ההזוי שלך. עדינה עד כדי גיחוך. (שתי משהו, בחיאת דינק) .

הנה כמה מהפנינים שפיזרת בטור המתלהם שלך:

"עטתם כמו אוכלי נבלות על נערים בחולצות שחורות עם כאפייה לצווארם, המתאבלים על מנהיגם המת".

נשבע שהמשפט הזה שבר לי את הלב לחתיכות, הרי מסכנים, מה חטאו?!
הנה הסיפור כפי שהוא במצלמה שלב אחר שלב:

ע"י בית הספר הסתובבו כמה נערים ונערות, החולצות שלהם היו הבעת הזדהות עם ערפאת (להלן מנהיגם המת). פרובוקציה בזויה בשם חופש הביטוי, שהרי בכל זאת מדובר ברוצח, אבל למי אכפת? זו דמוקרטיה וזכותם. רק אנא ממך, אל תתבכייני על הסתה נגד תלמידי בית הספר – כי את יוצאת קוזאק נגזל עם שטריימל ענקי.

כמה דקות אח"כ, תלמיד בית הספר שלכם הסביר לי את הכיתוב על החולצה שלו. מדובר בילד אינטיליגנטי ורהוט, אי אפשר לטעות בו ולחשוב שהוא סרח עודף. הילד הסביר כי על החולצה כתוב "מים ומלח" כי זה מה שהאסירים הפלסטיניים מכניסים לפה כששובתים רעב. גם ציור היה שם, של אדם כלוא. מורה עברה שם, העירה להם שלא ידברו איתי. על החולצות לא אמרה כלום – הצבועה.

הנה לך נקודה מעניינת:

הפלסטינים שכלואים במדינת ישראל, אורלי, לא נעצרו בגין עבירות תנועה. מדובר במחבלים, במפגעים. ואל תאכלי לאנשים את הראש על ה"סובלנות" של בית הספר. חלאס עם הצביעות המכוערת הזו. יש בבית הספר שלכם ילדים תומכי טרור, אתם יודעים מזה, ולא רק שלא עושים כלום – גם מרשים להם להביע את תמיכתם בפומבי. האם זה אומר שבית הספר תומך טרור? לפחות בעקיפין? לא יודע, אבל זו שאלה קשה מאד על המקום הזה.

אגב, אפרופו "אופטימיות, שותפות וכבוד", יהיה מרתק לראות מה יקרה אם תלמיד יהודי יבוא לבית הספר (ה הו כה סבלני) שלך עם חולצה של ברוך גולדשטיין.

"פניהם טושטשו כאחרוני הפושעים, אבל הכאפיה שלצווארם היתה חדה וברורה. מפוקסלי פנים עם כאפייה, תבינו לבד מה זה אומר."

אוי ווי. שוב "טעית" בפרשנות. אבל מה איכפת לך, בואי נטנף קצת. את הרי לא יודעת שאסור לפרסם תמונות של קטינים מתחת לגיל 18 ללא טשטוש. בטח גם הפעם הבזוי הזה מערוץ 1 ניסה לדפוק אתכם. המנוול.

"לא התעצל הכתב ואף ביקש את תגובת העירייה, שהשיבה שהנושא ייחקר. אלא מה.".

בגדול אני חושב שקצת הפרזת בערכי, עד היום לא תפסתי מעצמי כזה חרוץ. אבל יאללה נו, מרשה לעצמי ליהנות מהקומפלימנט. ברור שאפנה לעירייה – איך היא מאפשרת לבית ספר כזה להתקיים בכלל?!

"תלכו קיבינימאט, חדשות ערוץ 1".

כאן שוב שברת לי את הלב. אבל היי, אנחנו די בדרך לשם, רק שבינתיים אנחנו מנסים לעשות עיתונות טובה.

ושוב תודה על הפולו – אפ הנפלא. ה' יברך אותך.

> לא חשבנו שכהניסטים יזרקו אבנים על ערב העיון שלנו

מפגיני שמאל מניפים שלטים במהלך הפגנה נגד גזענות, ירושלים, 18 באוקטובר, 2014. (אקטיבסטילס)

מפגיני שמאל מניפים שלטים במהלך הפגנה נגד גזענות, ירושלים, 18 באוקטובר, 2014. (אקטיבסטילס)

גם את יום הזיכרון לרבין ציינו

הזחיחות המדושנת של הלפרין, השקר הגס לגבי חולצת דאע"ש שתלמידות שאני מכירה היטב מכחישות מכל וכל, והמאמץ הברור שהשקיע כדי להכפיש את תלמידי בית הספר כתומכי טרור – כל אלה מתבהרים היטב כאשר המרצע יוצא מן השק בסוף דבריו והוא מודה למעשה במוטיבציה שעמדה מאחורי הכתבה: להביא לסגירתו של בית הספר. הלפרין משתלח בסטטוס שלו בתלמיד שהביע סולידריות עם שובתי הרעב כעדות לתמיכה "במחבלים ומפגעים", אלא שמי ששבת רעב היו העצירים המנהליים, אלה שיושבים לעתים תקופות ארוכות מאוד בכלא הישראלי מבלי שהמדינה מצליחה לגבש נגדם כתב אישום ומבלי שאפילו נאמר להם באיזה חשד נעצרו. לא ברור אם הסילוף הזה הוא מתוך בורות או גזענות, ייתכן מאוד ששניהם. על כל פנים, זהו עוד נדבך בהסתה השקרית של הלפרין נגד בית הספר.

התגובות לסטטוס הזה של הלפרין היו מדהימות לא פחות: בדיון (אם אפשר לקרוא לזה כך) ער שהתפתח התגייסו שורת מגיבים ברוח מאיר כהנא ולהב"ה מקרב חבריו שהחמיאו לו מאוד על עבודתו המצוינת. נערה אמיצה אחת – תלמידת בית הספר בת 15, שהיתה עדה לאופן בו הכתב "צד" תלמידים ליד המכולת שמחוץ לבית הספר, דיבר איתם ללא ידיעה או אישור של אף מבוגר/ת והציג את דבריהם בצורה מעוותת – זכתה לאיום בתביעת דיבה מצד הכתב האמיץ.

אי אפשר להפריז בחומרת העוולה שעשה פה הלפרין. כל מי שמכיר ולו במעט את בית הספר הזה יוכל להעיד על עומק המחשבה והמאמצים המושקעים שם כדי לאפשר –  בניגוד לכל הסיכויים –  מקום מפגש אמיתי, מכיל ומכבד בין יהודים לפלסטינים. מקום בו שני הנרטיבים הלאומיים זוכים להישמע, זוכים להכרה, מקום בו יש לשניהם זכות קיום.

במדינה בה הקיום הפלסטיני מדוכא ומוכחש באופן כל כך עמוק, המחשבה על כך שתלמידים פלסטינים בחרו לציין את יום מותו של ערפאת (שקיבל ביחד עם רבין את פרס נובל לשלום, להזכיר) כשם שאחרים בחרו לציין את יום מותו של יצחק רבין עלולה לזעזע רבים, אבל בזה בדיוק כוחו של בית הספר; הוא מצמיח נערות ונערים נבונים לאין שיעור מכל מבקריהם, שמסוגלים להחזיק בגאווה כל אחת ואחד את מורשתו ותודעתו הלאומית, ואחר כך ללכת למסיבת כיתה משותפת. נערות ונערים שמי שיתמזל מזלו לנהל איתם דיון אחד על "המצב" ילמד מהם שיעור באזרחות שלא יוכל לקבל גם אחרי שלושה תארים בכל אוניברסיטה נחשבת.

בסחי הגזעני והאלים שאנחנו שקועים בו, קיומו של בית הספר הזה הוא לא פחות מנס. הוא מערער את כל האתוס הלאומני המבוסס בעיקרו על הפרדה, בורות ושנאה מתוך פחד. על כן הוא מהווה גם כתובת להרבה תגובות שטנה ואיבה, המנוסחות אחת לאיזה זמן בשפה עילגת במיוחד ככתובות גראפיטי על קירותיו. הבוקר אני רק מתפללת שהכתבה הבזויה הזו של הלפרין לא תדחוף אחד מחבריו הקיצוניים של הכתב למעשה מעבר לזה.

עדכון: בעקבות פרסום הכתבה קיבלתי הבוקר טלפון ממחנכת הכיתה המדוברת בדו-לשוני שביקשה להבהיר: התלמידים הגיעו אתמול לבית הספר בחולצות שחורות מתוך החלטה משותפת למחות נגד האלימות המתגברת מסביב, ולא לציון יום מותו של ערפאת. המורה הוסיפה שבית הספר גם לא היה מוצא פגם בכך אילו בחרו תלמידים לציין את יום השנה למות ערפאת, אבל זאת לחלוטין לא היתה הסיבה להופעתם בחולצות שחורות, מה שהופך את מימדי הסילוף בכתבה לשערורייתיים עוד יותר.

> איך מתארת התקשורת הפלסטינית את האלימות בירושלים?

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf