newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"מה בסך הכל עות'מאן עשה, לא היה לו נשק, לא היתה לו אבן"

31 קטינים פלסטינים נהרגו מירי מאז התחילו הפגנות "צעדת השיבה". ארגון "בצלם" אסף עדויות לגבי ארבעה מהם. הם השתתפו בהפגנות, אבל לא היו חמושים. הילדים שראו את חברם נופל, האימהות שלא מדמיינות את חייהן בלעדיהם

מאת:

כבר יותר מחצי שנה חלפה מאז החלו ההפגנות של "תהלוכת השיבה" ליד גדר המערכת ברצועת עזה. עד היום, לפי חישובי ארגון "בצלם", נהרגו 166 תושבי עזה מירי כוחות הביטחון, יותר מ-5,300 נפצעו מאש חיה. לפי הספירה של ארגון הבריאות העולמי, 205 אנשים נהרגו ליד הגדר ("בצלם" מסבירים שהם סופרים רק את המפגינים). מבין ההרוגים, 31 היו קטינים.

"בצלם" אסף עדויות לגבי נסיבות מותם של ארבעה מהם. מן העדויות עולה שארבעת הילדים האלה – גילם נע בין 11 ל-16 – השתתפו בהפגנות. אחד מהם אפילו טיפס על הגדר. אבל איש מהם, כך לפי העדויות האלה, לא סיכן בדרך כלשהי את החיילים. איש כנראה לא ייתן את הדין על הריגתם.

להלן תקציר העדויות:

עז א-דין א-סמאכ, בן 13

ביום שני, 14.5.18, בסביבות השעה 8:00 בבוקר יצאו שלושה נערים תושבי מחנה הפליטים אל-בוריג' – עז א-דין א-סמאכ, בן 13, איבראהים אל-הור וחארת' א-סמאכ, בני 14, להפגנה שנערכה בסמוך לגדר המערכת מזרחית למחנה הפליטים. שלושת הנערים התיישבו על סוללת עפר, במרחק של כ-300 מטר מגדר המערכת  וצפו במפגינים.

"הושטתי יד כדי למשוך ולהרחיק אותו משם, ואז ראיתי שהוא מדמם מהגב". עז א-דין א-סמאכ בן 13

"הושטתי יד כדי למשוך ולהרחיק אותו משם, ואז ראיתי שהוא מדמם מהגב". עז א-דין א-סמאכ בן 13

חארת' א-סמאכ, קרוב משפחתו של עז א-דין, סיפר בעדות שמסר ב-16.5.18 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה:

"בסביבות השעה 10:00 בבוקר קמנו שלושתנו והלכנו לעגלת אבנים שעמדה במרחק של בערך 200 מטרים מדרום לאוהלים. אספנו אבנים לתוך שק מבד וחזרנו. ישבנו ליד סוללת עפר, במרחק של 300 מטרים בערך מהגדר, ליד כביש ג'כר. עז א-דין ישב על שק האבנים, מולנו. ישבו איתנו עוד שני צעירים. פתאום שמענו ירי אש חיה. עז א-דין הרים את יד ימין, הוריד אותה ונשאר לשבת במקומו. אני ואיבראהים אל-הור ניסינו למשוך את עז א-דין אתנו לתפוס מחסה, ואז ראיתי שהוא מדמם מהגב והדם הגיע לברכיים שלו. הוא היה מחוסר הכרה".

איבראהים אל-הור סיפר בעדות שמסר באותו יום:

"פתאום שמעתי ירי אש חיה. הסתכלתי על עז א-דין שישב מולי. הוא הרים את יד ימין ואז הוריד אותה והמשיך לשבת במקומו. הושטתי יד כדי למשוך ולהרחיק אותו משם, ואז ראיתי שהוא מדמם מהגב. קלטתי שהוא נפגע. היה לו דימום חזק והדם הגיע לברכיים שלו. הוא לא דיבר והיה מחוסר הכרה. פינו אותו באמבולנס לבית החולים שוהדאא אל-אקצה. אני והחברים שלי חזרנו הביתה לספר למשפחה שלו. אחרי שעה בערך נודע לנו שהוא נפל כשהיד בחדר הניתוחים בבית החולים.

"עז א-דין אהב לשחק כדורגל ולשחות בבריכה. הוא שחה היטב, הצטיין בלימודים וכולם אהבו אותו. הוא סיפר לנו שהוא חולם להיות שחקן כדורגל מפורסם, ואהד את קבוצת ברצלונה. מאז שזה קרה אני מרגיש כאילו הוא עדיין בחיים. זה סיוט. אני לא מאמין שהוא הלך ושיותר לא יחזור. אני לא אוכל טוב ולא ישן בצורה נורמאלית. אני לא יכול לדמיין את החיים שלי בלעדיו".

אמו של עז א-דין, סוהילה א-סמאכ, בת 54 ואם לשמונה, סיפרה לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-29.8.18:

"עז א-דין היה הבן הקטן שלי. בבית הספר היסודי הוא היה בין המצטיינים, ובתיכון קיבל ציונים טובים מאוד. המורים תמיד אמרו לי שהוא תלמיד מצטיין, אבל הוא העדיף לשחק עם החברים כדורגל בחצר. הוא רשם את שמות השחקנים של קבוצת ברצלונה שהעריץ על הקיר בבית. הוא היה משוגע על הקבוצה הזו. הוא גם שיחק בקבוצה של אחד המסגדים הסמוכים.

"מאז תחילת תהלוכות השיבה, עז א-דין נהג ללכת יחד עם החברים שלו וילדים אחרים בשכונה ולהשתתף בתהלוכות מזרחית למחנה הפליטים אל-בוריג'. הוא הושפע מהמצב הפוליטי ומהמצור שמוטל על הרצועה כל-כך הרבה שנים. הוא ידע ממני ומאבא שלו שיש לנו אדמות בעיר יפו, שגורשנו מהן על ידי הכיבוש בשנת 1948. היה חשוב לו שיעבור המסר לעולם שהוא, כמו שאר הילדים בעזה, כואב וסובל בגלל המצב והמצור.

"מאז שהרגו אותו עברו כבר כמעט שבועיים, ונכנסתי לחדר שלו רק פעם אחת. הרגשתי שאני נחנקת. התחלתי להסתכל על החפצים שלו. ראיתי את שטיח התפילה שלו. התחלתי לסדר את המיטה שלו והוצאתי את הבגדים שלו מהארון כדי להריח את הריח שלו, ואז סידרתי אותם שוב בארון. חיבקתי את הכרית שלו והתחלתי לבכות על המיטה שלו.

צעדת השיבה בגבול עזה, 28 ספטמבר 2018. (מוחמד זאנון / אקטיבסטילס)

צעדת השיבה בגבול עזה, 28 ספטמבר 2018. (מוחמד זאנון / אקטיבסטילס)

"הוא לא עוזב את המחשבות שלי לשנייה. אני יושבת מחוץ לבית ושואלת את עצמי אם ייתכן שהוא יכנס לבית? לפעמים, כשאני מסתכלת על התמונה של עז א-דין שתלויה על הקיר בסלון, אני לא מאמינה שהוא נהרג. אני אומרת לעצמי שהוא לא מת. אבל באותו רגע אני מרגישה דפיקות בראש, וכאילו מישהו אומר לי שהוא אכן הפך להיות שהיד. כשאני הולכת לישון אני נזכרת איך הוא היה מלטף לי את הפנים ואומר לי: אני רוצה לישון לידך.

"היום הוא היום הראשון של שנת הלימודים בבית הספר. ישבתי מאז שש וחצי בבוקר מחוץ לבית ונזכרתי איך הוא היה יוצא לבית הספר. ראיתי את החברים שלו הולכים לבית הספר, הסתכלתי עליהם ובכיתי. הבת שלי שאלה אותי מה קרה ועניתי לה שכלום, שאני מרגישה חנוקה והמומה. מאז שהרגו את עז א-דין הפסקתי לפגוש אנשים וכמעט ולא יצאתי מהבית. יצאתי רק כדי לבקר את הקבר של בני. כשאני הולכת לשם אני יושבת שם איזו שעה וחצי, מתפללת למען נשמתו ונזכרת בכל השלבים בחיים שלו, מאז שהיה תינוק ועד הימים האחרונים לפני שהוא נהרג".

יאסר אבו א-נג'א, בן 11

ב-29.6.18, במהלך הפגנה שהתקיימה בסמוך לגדר המערכת צפונית לעיירה ח'וזאעה, ירו אנשי כוחות הביטחון בראשו של יאסר אבו א-נג'א, תושב ח'אן יונס בן 11, בזמן שהתחבא מאחורי מסתור שהיה מורכב משאריות של גדר תלתלית, צמיגים ופח אשפה. לטענת הצבא נזרקו באותו יום בקבוקי תבערה במרחב ח'אן יונס.

מאדלין אל-אקרע, עיתונאית תושבת דיר אל-בלח בת 19, נכחה בהפגנה כחלק מעבודתה. לאחר שהתעלפה כתוצאה משאיפת גז מדמיע שנורה לאזור בו עמדו עיתונאים ומפגינים ופונתה לאזור האוהלים, חזרה לקרבת הגדר. בעדות שמסרה ב-1.7.18 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה, תיארה מה אירע באותו יום:

"חזרתי לשטח כדי לדווח ונעמדתי ליד אחד העמיתים שלי, שעובד באותה סוכנות בה אני עובדת. שנינו עמדנו מאחורי המפגינים. הסתכלתי לכיוון הגדר וראיתי כמה ילדים וצעירים שעמדו מאחורי מחסה עשוי מכמה צמיגים וחוטי גדר תיל שהצעירים הצליחו להשתלט עליהם בהפגנות קודמות, במרחק של כמה עשרות מטרים מהגדר. אני הייתי במרחק של כמה עשרות מטרים מאותו מחסה. כמה צעירים גלגלו צמיגים לקבוצה אחרת של צעירים, כדי שיבעירו אותם ליד הגדר.

"הצעירים ופרמדיקים העבירו את הילד באלונקה לאמבולנס. רצתי עם הפרמדיקים וצילמתי בטלפון הנייד שלי בשידור ישיר את הפינוי של הילד, שנפגע בראשו, לאוהלים. אחרי שניסו להגיש לו עזרה ראשונה, העבירו אותו מהר לאמבולנס של ארגון הסהר האדום שפינה אותו לבית החולים".

אבו א-נג'א פונה לבית חולים האירופי שמדרום לח'אן-יונס ומת כתוצאה מהירי לראשו.

עו'תמאן חילס, בן 14

ביום שישי, 13.7.18, בסביבות השעה 14:00, הגיעו לאזור ההפגנות שממזרח לעיר שלושה נערים בני 14, תושבי העיר עזה, עות'מאן חילס, עבדאללה אל-עארג' ומואייד ג'ונדייה. שלושת הנערים התיישבו במרחק של כ-300-200 מטרים מהגדר. לטענת הצבא, באותו ערב השליך אחד המפגינים בהפגנה זו רימון שפצע קצין באורח בינוני.

בסביבות השעה 18:00 החליטו שלושת הנערים להתקדם לעבר הגדר, שלידה עמדו מספר צעירים ושתי נשים שהחזיקו דגלי פלסטין. בתיעוד וידיאו שפורסם ברשתות החברתיות נראה חילס כשהוא מתקרב לגדר, מתחיל לטפס עליה ואז נורה.

בעדות שמסר ב-15.7.18 חברו ע.ע., נער תושב עזה בן 14 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד, הוא סיפר מה אירע אז:

"עות'מאן אמר לנו להתקדם לגדר המערכת כדי שהוא ייגע בה. התקדמנו עד למרחק של בערך 20 מטרים מהגדר ומצאנו לידה כמה מפגינים צעירים ובחורות שהחזיקו דגלי פלסטין. עות'מאן אמר לי שהוא רוצה להתקדם אל שתי הבחורות כי הוא יותר חזק ואמיץ מהן ושהוא ייגע בגדר המערכת. אמרתי לעות'מאן שהצבא יירה בנו בגלל שאנחנו בנים והוא לא יירה בבחורות. אמרתי לו: 'לא עות'מאן, בוא נחזור לאחור, אחרת הצבא יצלוף בנו'. עות'מאן לא הקשיב לי.

אחרי דקה עות'מאן התקדם לכיוון הגדר, כשאני ומ. הולכים לידו. הגענו למרחק אפס מהגדר האלקטרונית. עות'מאן אמר לי: "אני אגע בגדר ואחזור לאחור, עזוב אותי, לא רוצה לחזור לאחור". הייתי במרחק של מטר בערך מעות'מאן. הוא הספיק רק לגעת בגדר ולטפס עליה ואז הצבא הישראלי ירה עליו אש חיה. הוא נפל על הקרקע. היה ירי של רימוני גז, נחנקתי ולא יכולתי לתת לו עזרה ראשונה. חזרתי אחורה מפוחד והתחלתי לצעוק בקול רם שעות'מאן נפל כשהיד וביקשתי שיביאו אלונקה כדי לתת לו עזרה ראשונה. לא יכולתי להרים אותו. הוא שתת דם. הכדור חדר לחזה ויצא מהגב שלו".

הצעירים לקחו את חילס לאמבולנס שפינה אותו לבית חולים א-שיפאא בעזה, שם נקבע מותו.

אמו, אסמהאן חילס, נשואה ואם לשישה בת 39, סיפרה בעדות שמסרה ב-1.8.18 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד:

עו'תמאן חילס, בן 14

עו'תמאן חילס, בן 14

"איבדתי את ההכרה. כשהתעוררתי התחלתי לבכות ולצעוק. גיסי ביקש שאחזור הביתה אבל סירבתי. רציתי לראות את עות'מאן. הלכתי למקרר הגופות וראיתי את הגופה שלו שם. התחלתי לבכות ולצרוח ואמרתי להם שאני רוצה להישאר לידו ושאני לא רוצה להשאיר אותו לבדו בתוך המקרר. אחר-כך איבדתי שוב את ההכרה. כשהתעוררתי מצאתי את עצמי בבית שלי. כל הנשים היו סביבי וכולן בכו וצעקו. ביקשתי מהן להחזיר אותי אל עות'מאן. אמרתי להן שהוא לא נהרג ושהוא חי. התחלתי לומר 'עות'מאן לבדו עכשיו בתוך המקרר. עות'מאן מפחד להיות לבדו. תשלחו אותי אני רוצה להיות לידו. עות'מאן הוא ילד קטן. למה הוא נורה? איך הוא הפך להיות שהיד?'.

"מאז שהרגו את עות'מאן אני צופה שוב ושוב בתיעוד הווידאו ושואלת את עצמי 'מה בסך הכול עשה עות'מאן?'. אני רואה את הסרטון ובוכה בכי מר. אני שואלת את עצמי איך הוא הרגיש כשהכדור חדר אל גופו? האם הוא מאוד הכאיב לילד הקטן שלי? איך הוא יכול היה לסבול את חדירת הכדור כשהוא פגע בגופו?

"כואב לי ומאוד קשה לי הפרידה מעות'מאן. לנגיעה שלו בגדר לא הייתה שום השפעה על הצבא הישראלי. לא היה לו נשק ביד כדי להתעמת מול צבא. לא הייתה לו אבן ביד. הוא לא היה רעול פנים. אני מתפללת לאלוהים שייתן לי כוח להחזיק מעמד. כואב לי הלב כשאני רואה את החברים שלו ברחוב משחקים בכדורגל, והוא לא איתם. הם גזלו חייו ואת ילדותו של בני. בעלי והבנים שלי גם לא יכולים לקלוט עד עכשיו שהוא איננו עוד ושהוא נהרג. בעלי אומר לי תמיד שהוא מדמיין שעוד רגע עות'מאן יפתח את הדלת וייכנס אלינו. הוא אומר שהבית בלי עות'מאן לא שווה כלום.

"אני מתפללת לאלוהים שיעזור לי להחזיק מעמד הרחק מבני ואני מתפללת לנשמתו ומקווה שאלוהים יחוס עליו וייקח אותו תחת חסותו".

אחמד אבו טיור, בן 16

ביום שישי, 7.9.18, בסביבות השעה 18:00, ירה איש כוחות הביטחון באחמד אבו טיור, תושב רפיח בן 16, שעמד ליד תלתלית שהצבא הניח על הקרקע, במרחק של כ-20-10 מטרים מהגדר. באותה הפגנה פגע עפיפון תבערה שהעיפו מפגינים במגדל תקשורת ישראלי שניצב מעבר לגדר. בתיעוד וידיאו שפורסם ברשתות החברתיות נראה אבו טיור כשהוא מנופף לחיילים שנמצאים במרחק של כעשרה מטרים מעברה השני של הגדר, מרים אבן ומיידה אותה לעברם ואז מנופף להם שוב ונורה ברגלו.

בעדות שמסר אחיו, תאמר אבו טיור, תושב רפיח בן 28, נשוי ואב לארבעה, לתחקירן בצלם מוחמד סבאח ב-10.9.18, הוא סיפר על אותו יום:

"ביום שישי, 7.9.2018, בסביבות השעה שתיים אחר הצהריים, הלכתי ברגל למזרח רפיח. כשהגעתי פגשתי שם כמה צעירים ונערים והאחים שלי היית'ם, ת'איר ומונד'ר היו ביניהם. אחי אחמד חילק צמיגים ליד הגדר כדי שכששאר המפגינים יגיעו, בשעה 16:30-17:00, יבעירו אותם.

"המפגינים הגיעו בשעה חמש והתחילו להבעיר צמיגים ולזרוק אבנים לעבר החיילים, שהגיבו בירי אש חיה ורימוני גז. היו חיילים במגדל האדום ומאחורי מכשולי עפר, והיו ביניהם גם צלפים שהתכוננו לירי לעבר המפגינים, ושלושה ג'יפים עם מתקן לירי רימוני גז מדמיע. חלק מהמפגינים חתכו את התלתלית ואת הגדר.

"אני העברתי צמיגים, וגם אחמד העביר צמיגים והבעיר אותם. הוא היה במרחק של בערך עשרים מטרים מהגדר. ירו עלינו אש חיה מהמגדל האדום. אחמד עמד ליד הגדר עם הידיים למעלה, בערך במרחק של 25 מטרים ממני, ואז הוא נפל פתאום על הקרקע. פרמדיקים ניגשו אליו מיד ופינו אותו לאמבולנס. הוא אמר שהוא מרגיש כמו קצר חשמלי והיה לו דימום חזק מהרגל. היה לו חור של קליע ברגל ימין מעל הברך. הורידו אותו מהאמבולנס ונתנו לו עזרה ראשונה. אימא שלנו הגיעה לראות אותו. אמרתי לה שהפגיעה ברקמה ושהיא קלה, כדי שלא תדאג.

אמו של אחמד, עאאידה אבו טיור, בת 49, אם ל-11, תיארה בעדות שמסרה ב-7.10.18 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד מה אירע באותו יום:

"מאז תחילת תהלוכת השיבה אחמד השתתף בהן. כל יום שישי הוא הלך לשם בשעה תשע בבוקר. ניסיתי למנוע ממנו ללכת כי פחדתי שייפגע אבל הוא לא הקשיב לי ואמר שאני לא יכולה למנוע ממנו להשתתף. בגלל החשש שלי התעקשתי להגיע מדי יום שישי לתהלוכות.

"ביום שישי, 7.9.18, לא ראיתי את אחמד בבוקר. הוא ישן אצל חבר והגיע הביתה בבוקר כשלא הייתי שם. הכלה שלי מסרה לי שהוא הלך לתהלוכת השיבה בשעה תשע בבוקר. הייתה לי הרגשה רעה שמשהו עומד להתרחש. בכל רגע שאלתי על אחמד. החלטתי ללכת לתהלוכה, והגעתי לשם בשעה 16:30. שאלתי את אחד הצעירים על אחמד. הוא אמר לי שאחמד נמצא ליד הגדר ושהוא בסדר. לא יכולתי להתקדם כי היו הרבה מפגינים וירו עליהם רימוני גז ואש חיה. התפללתי שאחמד יחזור בשלום. דאגתי לו מאוד בגלל הירי המסיבי.

"בסביבות השעה 17:00, בזמן שישבתי שם עם נשים אחרות, הגיע אליי צעיר רעול פנים ואמר לי: הבן שלך אחמד נפגע והאמבולנס שעבר כאן פינה אותו. הלכתי מיד אחרי האמבולנס לאוהל הרפואי. מצאתי שם את אחמד על מיטה ורופאים חובשים את הרגל שלו. אמרתי: 'תודה לאללה שהכדור פגע רק ברגל של אחמד'. הוא צעק מאוד בגלל הכאבים. אמרתי לו: 'תודה לאללה יא אחמד, זו פציעה קלה, זה ברגל'. הוא צעק ואמר לי: 'חשמל עובר לי ברגל'.

"בשבת בבוקר חזרתי הביתה מבית החולים כדי לקחת דברים ולחזור אל אחמד. הרגשתי שהוא יישאר בבית החולים הרבה זמן. פתאום קיבלתי שיחה מהבן שלי תאמר. הוא ביקש שאגיע לבית החולים. שאלתי אותו אם אחמד בסדר והוא ענה שכן. בבית החולים שאלתי את תאמר שוב והוא ענה לי שאחמד בסדר. אמרתי לו שהוא מסתיר ממני משהו ושאחמד אינו בסדר. שאלתי את אחיו איאד והוא אמר לי שבמהלך הניתוח ליבו של אחמד נדם פעמיים ויש לו נוזלים בריאה. באותו רגע שאלתי רופא על מצבו של אחמד. הוא אמר לי שהם צריכים 30 מנות דם בשבילו כי הדימום חזק והוא לא נפסק עד לאותו רגע. התקשרתי מיד לחברים של אחמד וביקשתי מהם לתרום לו דם.

"התיישבתי ליד דלת חדר הניתוח בתקווה לשמוע בשורות טובות. בסביבות השעה 11:00 רופא יצא וקרא: 'אבו טיור'. ניגשתי עם הבנים שלי איאד ומונד'ר לרופא. הוא אסר עליי להיכנס לחדר. הבנים שלי יצאו מחדר הניתוח כשהם צועקים בקול רם: 'אחמד נפל כשהיד'. התחלתי לצעוק ואמרתי לרופאים: 'בבקשה מכם, תכניסו אותי לחדר הטיפולים, אני רוצה לראות את אחמד'. נכנסתי לחדר וראיתי את אחמד שוכב במיטה. פניו ורגליו היו חיוורים. חיבקתי אותו ונישקתי את כל חלקי הגוף תוך כדי בכי.

"זה היה היום הקשה בחיי. הלוואי והייתי רואה את אחמד בבוקר לפני שהלך לתהלוכת השיבה. אני כל-כך רוצה לומר לו: 'תשמור על עצמך, אל תתקרב לגדר המערכת, אני רוצה לראות אותך בערב אצלי, ועם האחים שלך ולאכול ביחד. אני רוצה שתספר לי על מה שהיה בתהלוכה'. הוא השאיר אותי שרויה בצער וכאב. עד עכשיו אני לא מאמינה שאחמד נפל כשהיד ושיותר לא אראה אותו. כשאני בבית אני מרגישה את אחמד צוחק לצידי. אחמד אהב לשמוע ריקודי 'דחייה' ולרקוד דבקה. מאז שהוא מת אני לא מסוגלת לשמוע את שירי ה'דחייה' כי הם מזכירים לי אותו. אני פותחת את הווידיאו של הפציעה של אחמד כל הזמן למרות הכאב שלי. הצעקות שלו כואבות לי עד היום. הלוואי והייתי סופגת את הפגיעה במקומו".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf