"אזרחי איראן, סלחו לי!"
שיחה שהיתה או לא היתה עם ליאונל מסי אחרי המשחק איראן-ארגנטינה
שיחה שהיתה או לא היתה עם ליאונל מסי, אחרי המשחק בין נבחרות איראן וארגנטינה.
– מה עשית, מסי?!
– מה עשיתי?
– הכנסת גול לנבחרת איראן!
– אז מה הייתי אמור לעשות, להכניס גול לנבחרת שלנו?
– לא, אבל יכולת לא להכניס גול לאיראן.
– טוב, את זה יכלו גם הצופים לעשות. אותי, השחקן הטוב בעולם, שולחים למגרש כדי להבקיע.
– אבל בדקה ה-91?!
– כמובן שהייתי מעדיף להבקיע מוקדם יותר וגם יותר שערים, אבל ההגנה של האיראנים הוציאה לנו את הנשמה. ועוד בכלל כמעט שחטפנו גול או שניים, ואני באמת רוצה לנצל הזדמנות זו ולהודות לשופט שעשה מעל ומעבר. אבל מה הבעיה שלכם אתי?
– הבעיה שלנו שאתה, עם הגול הזה שלך, הרסת את אפשרות האושר של עשרות מיליוני איראנים.
– אני מצטער, אבל אני לא ממונה על האושר של האיראנים, אני עולה למגרש למען האושר של הארגנטינאים. חוץ מזה, זה באמת לא סוף העולם. יש כל כך הרבה הזדמנויות לאושר.
– בשבילכם אולי, לא בשבילנו.
– לא, אני לא מתכוון לכדורגל. יש המון הזדמנויות לאושר. תצאו גם אתם לרחובות פעם בחודש כמו שאר העולם ותמצאו איזו סיבה לשמוח.
– אבל בדיוק מהבחינה הזו אין לנו הזדמנויות לאושר.
– כלומר אין לכם שנה חדשה? או תאריכים לאומיים?
– יש לנו, המון. אבל אם נצא לשמוח ברחובות, המשטרה תעצור אותנו.
– למה? מה הטענה שלהם?
– הם אומרים שפה זאת מדינה אסלאמית ושעניינים לאומיים הם אנטי-אסלאמיים.
– מה אתה אומר! פעם ראשונה אני שומע שמשטרה של מדינה נאבקת בעניינים לאומיים של אותה המדינה… טוב, אבל אין לכם אירועים אסלאמיים לחגוג?
– יש לנו, מלא. אבל שיא החגיגות זה כשאנחנו הופכים את הרחובות למזבלה אחת גדולה עם כוסות חד פעמיות של מיץ פירות סוג ז'.
– זה לא נורא, גם בברזיל, כאשר העם רוקד סמבה ברחובות עד הבוקר, הם מטנפים את הסביבה עם פחיות בירה וכוסות חד פעמיות. ככה זה בכל מקום.
– אבל אנחנו לא רוקדים. מה שקורה זה שקבוצה אחת מוחאת כפיים לסיסמאות דתיות אבל באמצע הם פתאום נזכרים בשהידים הקדושים מהעבר ומתחילים להכות את עצמם ולבכות. ומעל הדוכן גם יושב אדון אחד שבוכה לתוך המיקרופון ומשביע את האנשים שלא יבכו.
– אז הם עושים סטנד-אפ! איזה יופי!
– אבל אותנו זה לא מצחיק בכלל.
– לא נורא, גם אני לא מת על סטנד-אפ. וחוץ מזה, אושר זה לא רק ריקודים וצחוק. לכו תמצאו לכם איזו פינה ותשחקו לכם. בבואנוס-איירס שלנו, בכל פעם שהיה כבד לנו על הלב היינו הולכים לאיזה פארק ומשחקים במים. זה משפר מאוד את מצב הרוח.
– אבל אם אנחנו נשתעשע במים אז אותם סטנדאפיסטים יבואו עם הצופים שלהם ויטפלו בנו עם אלות ועם שלשלאות.
– אז מה עושה המשטרה?
– מאבטחת אותם.
– אז שהעירייה תיתן לכם מקום באולמות הציבוריים כדי שלא יוכלו לפגוע בכם.
– אדוני, גם העירייה עובדת אצלם. ואם כבר יש לה איזה אולם, אז יעלו בו הצגות דיכאון דתיות.
– למה אתה מתכוון?
– קשה לך להבין את זה, זה דומה לאותם מופעי סטנד-אפ שאמרתי שאנחנו לא כל כך אוהבים, אבל עוד פחות מצחיק.
– בסדר, אבל בטח גם לכם יש כמו כל מדינה אחרת תקציב לפעילות פנאי עבור צעירים או משהו, לא?
– בטח שיש לנו.
– נו, אז מחנות הצופים האלה וטיולים משותפים משפרים מאוד את מצב הרוח ויוצרים המון זיכרונות נעימים. הרי האושר לא תלוי רק בבירה וריקודים ומשחקים.
– מחנות הצופים הוכרזו כבלתי אסלאמיים ואסורים מזה עשר שנים. במקום זה יש לנו מחנות הכוונה שלוקחים את הילדים לאזורי מלחמה.
– בשביל מה?
– כדי שאם הם יגיעו לשם בחיים והאוטובוס שלהם לא ייקלע לתאונה ולא יעלה באש ואם הם לא יעלו בעצמם על מוקש ולא יתפוצצו, הם יוכלו לשבת שם ולבכות כהוגן לזכר הרוגי המלחמה.
– מה זאת אומרת? זה מטופש מאוד, למה אף אחד לא מוחה על זה?
– למחות בפני מי?
– בפני מי שאחראי על צעירים ועל אושר ועל עניינים מהסוג הזה. למשל המשרד לענייני צעירים או משהו כזה.
– אבל המשרד לענייני צעירים מקצה בעצמו עשרות מיליוני דולרים בשביל הנסיעות האלה.
– אז תמחו בפני הנציגים שלכם בפרלמנט!
– הנציגים שלנו בפרלמנט הם אלה שהכריחו את הממשלה להקצות את הכספים האלה והם כל הזמן מקטרים למה לא מקצים להם יותר כסף.
– אני לא מבין, למדינה שלכם אין מנהיג? תתלוננו עליהם בפניו ותדרשו שהוא יטפל בזה.
– זה הוא שמינה את הנציגים האלה בפרלמנט, והמחנות האלה זה הברקה שלו, והשוטרים מחריבים את השמחות של האנשים בתמיכתו, ואותם סטנדאפיסטים מסכלים את האושר של האנשים בהכוונתו הישירה והבלתי ישירה…
– שמע, בבקשה אל תמשיך יותר. אני מתבייש מאוד. אם הייתי יודע שזה המצב, הייתי מכניס לעצמנו שני גולים. אם רק הייתי שובר את הרגל… אזרחי איראן, תסלחו לי!
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
