סוף שבוע שלם ניסיתי לברוח מהשידורים של השימוע בוועדת בחירת שופטים בארה״ב, העימות של ד״ר כריסטין בלייזי-פורד מול המועמד לבית המשפט העליון, השופט ברט קבאנו. ניסיתי ולא צלח.

כל הערוצים וכל מהדורות החדשות בכל השפות ״אנסו״ את התודעה הציבורית, ובכל העולם התעסקו בגבר לבן מנצנץ, בוגר כל האקדמיות היוקרתיות עם תספורת לפי הקטלוג, שאוהב בירה, משתכר מבירה, עושה כל מיני דברים נשכחים ולא יפים בהשפעת הבירה ובמקביל מקפיד להתפלל ביום ראשון, אחרי החגיגות בשבת כמובן. הוא אפילו טען בשידור שלא יכל לאנוס אף נערה בתיכון כי היה בתול!

הזעם של קבאנו, הצעקות, התוקפנות וההאשמות מקלפים שכבות מעל גופו של גבר אלים טיפוסי שאיבד שליטה עצמית. ברט קבאנו (צילום מסך)

טוב חברים, בואו נבהיר כמה דברים:

1. ההתעקשות של כמה חברי קונגרס שלא לחקור את הפרשיה על ידי ה-FBI, חקירה שנפתחה בסופו של דבר רק בעקבות לחצים, ההתעקשות לקדם את המינוי לפני הבחירות בנובמבר, וכל הדרמה סביב ההצבעה והחיפזון הזה מעלים חשד גדול. מכירת החיסול המוסרית של 11 חברי קונגרס רפובליקנים, גברים לבנים ושמרנים שמגנים בעצם על עצמם, על הכיסא, על שלטונם ועל התרבות שהם טיפחו שנים לפיה אלו הם כללי המשחק: לגבר אמיד ולבן מותר לחגוג את מיניותו, בכל צורה שירצה, ולהתקדם בקריירה.

2. נשים שמעזות לדבר במקביל, וגם אם אחרי 35 שנה כי קשה להן לשכוח, בנוסף לחשיפה והטראומה הכרוכה בשחזור צפויות גם לצונאמי של מתקפות בסגנון "למה נזכרת עכשיו? למה לא דיברת? למה לא התלוננת?". עד כדי כך שבמקרה הזה, בעקבות הביקורות הללו יצא האשטאג #לא_התלוננתי בו אלפי גולשים סיפרו על מקרי פגיעה מינית שחוו ולא התלוננו עליהם, וסיפקו הרבה סיבות למה בעצם הנשים הנפגעות לא פועלות לפי ספר ההנחיות של הגברים.

בנוסף לכאב ולהתמודדות היומיומית עם הפגיעה המינית, הרבה פעמים לקורבן קשה לראות את התוקף מגיע לעמדה שנחשבת לגבוהה מוסרית (ולצדה שכר גבוהה). ה"קפיצה" בסולם הערכי שנקשרת למינוי של שופט עליון, נשיא מדינה או מרצה בכיר וההערכה שיקבל אותו עבריין מין מוציאות לא פעם את הנפגעות מארון השתיקה החשוך. לפעמים, ברגע האחרון הן עושות ניסיון נועז כדי להוציא את האמת לאור.

התוקף, לעומת זאת, שוכח. כי יש לו עניין לשכוח ולהמשיך. הקורבן תמיד יזכור ויחפור. זה כמו הנכבה והציוניות. מי שבאמת זוכר אלה הפלסטינים ומי שרוצה לפתוח דף חדש היא ישראל. הגיוני בסך הכל.

3. בארצות הברית במיוחד, אין לנשיא שוביניסט ואלים כמו טראמפ זכות מוסרית להאשים את קבאנו. הוא בעצמו התמודד עם טיעונים קשים מצד נשים שניצל.

4. ניסיון אונס זה לא פעילות מינית. זה לא תרגיל שעושים לקראת ״הדבר האמיתי״. ואגב, בתולים הם לא מצב פיזי בגוף האדם שנגמר עם אקט מיני מלא. נער ונערה, גבר ואישה יכולים לחיות חיי מין סוערים ועדיין לשמור על "בתולים אנטומיים". ובכל זאת, היה לי משעשע לראות גבר מערבי נלחם על בתוליו כדי להציל את כבודו.

בעולם הזה נרצחות אלפי נשים שלא שרדו את המלחמה הזו. לא הייתי מציעה לאף גבר ואישה להיתלות בחבל הטהרה וקרום הבתולים כדי להסביר התנהגות מוסרית ערכית כלשהי. אנטומיית הגוף, רבותי, לא קשורה ליחסי הכוח המגדריים שחברה פטריארכלית בנתה ושימרה בקפדנות.

5. תמיד טענו ותמיד יטענו שפמיניסטיות מקלקלות את השמחה, חופרות, רגשניות, כועסות, עצבניות ומה לא. המאבק הפמיניסטי שלנו תמיד התמודד עם הטיעונים האלה.

החדשות הטובות הן שלא מתכחשים לרגשות שלנו יותר, כי הקול שלנו נשמע. ככל שנצעק יותר יתייחסו אליו יותר, אי אפשר להתכחש ולהתנער מתרבות האונס וההטרדות יותר. החדשות הפחות טובות הן שגברים כמו חברי הפרלמנט ועיתונאים וא/נשים רבים מבקשים מאיתנו היום להסתפק ב״בסדר שמענו אותך״, ובאמת מאמינים שהאישה יכולה להסתפק בכך! הרי היא חיפשה אוזן קשבת וחיבוק!

רוב הפרשנים והפוליטיקאים האמינו לעדותה של פורד, לא פקפקו בגרסה שלה, בכו והקשיבו, אבל בסוף היום רוב הפוליטיקאים מהימין דחפו את כל העולם להמשיך הלאה. חברי הוועדה אמנם הזמינו נשים נוספות להגיע ולהעיד, אך הן סירבו, וכאשר חברי ועדה ניסו להקריא עדויות, ניסו להשתיקם.

מאחורי הגישה הזו עומדת התפיסה שיש רגשות ויש מציאות. יש עבר ויש הווה. יש אישה בכיינית ויש גבר ענייני. "נתנו לכן במה בשיא הנדיבות, תגידו תודה ותנו לנו עכשיו לנהל את המדינה!"

אז זהו, שלא.

אסור לנו לתת לזה לקרות. האם במסע המפרך הזה עברנו מעידן ה"תהיי יפה ותשתקי" לעידן ה"תהיי בוכה, דברי ואז תסתמי לעד"? אז עכשיו אני רוצה עידן חדש: תהיה יפה, בוכה, חזקה, ותמרדי.

הרבה פעמים לקורבן קשה לראות את התוקף מגיע לעמדה שנחשבת לגבוהה מוסרית. לפעמים, ברגע האחרון הן עושות ניסיון נועז כדי להוציא את האמת לאור. ד"ר כריסטין בלייזי-פורד (צילום מסך)

6. הזעם של קבאנו, הצעקות, התוקפנות, ההאשמות ועוד, מקלפים שכבות מעל גופו של גבר אלים טיפוסי שאיבד שליטה עצמית. רגע לפני שהגיע למבוקשו, רגע לפני הניצחון, שניה לפני ההכתרה שתאשש את האמונה עליה גדל, שמגיע לו, ושעשה הכל לפי הספר כדי לקבל את המעמד הזה, יצאה אישה מתחת לאדמה וזעזעה את הכל.

תחשבו על שחקנית הטניס, סרינה ווילאמס האגדית, במשחק מכריע לפני כחודש. היא הרגישה שנעשה לה עוול מצד השופט במשחק, חוסר צדק מובהק על רקע מגדרי וגזעני הייתי אומרת. בתגובה היא התווכחה עם השופט ובעטה וזרקה את המחבט. התגובה הזו נתפסה ככוחנית, מרדנית, אפרו-אמריקאית שפשוט התחרפנה, ולכן היא צריכה לשלם מחיר כבד.

הסדר העולמי שאנחנו מבקשות לערער הוא זה שקובע שגבר לבן שמתעצבן הוא עוצמתי וחזק, ואילו שחקנית שחורה שמתעצבנת היא חיית טרף שאיבדה שליטה וצריך לרסנה.

זהו כוחם של פרשנות ושל קונטקסט, כאשר אנחנו מפרקות את הרקע ומביאות את התמונה המלאה שמסבירה מאיפה נובעת כל תגובה ואיך לימדנו אותנו לקבל מציאות מעוותת בשם הטבע. זהו אחד התפקידים של הפמיניזם הרדיקאלי, וזוהי שעתו.

7. אסור לנו ליפול במלכודת הנורמליזציה של תהליך חשיפת פגיעות מיניות, כלומר ללמד את עצמנו לקבל ולצפות לאותו תסריט שוב ושוב, להמעיט מערכם של סיפורי פגיעה בנשים.

שימו לב שאנחנו עומדות בפני עליית שלב במדרג האשמת הקורבנות עצמן, שבו עוד יאשימו את הנשים בניצול ותכנון הפגיעה בהן למטרות פוליטיות, כלכליות וציבוריות. הדבר הזה עלול לקבע את המאבק שלנו בריבוע של המגננה והתגוננות. במקום לשאול אישה "מה לבשת באותו לילה", עוד ישאלו "מה תכננת לעשות בחומר וב'חוויה' שעברת, ומי הן חבורת הנשים שתכננו את המזמה איתך?". כי אנחנו הרי תמיד נהיה הערמומיות והמתוחכמות, לא?