התמוטטות הריבונות? הערים המעורבות סובלות מריבונות מזניחה

ארז תדמור, אחד העורכים של אתר מידה ומהמקימים של תנועת אם תרצו, פרסם כתבה גדולה באתר תחת הכותרת "התמוטטות הריבונות בערים המעורבות". בפועל מדובר באחד הטקסטים האסלמופובים והמסולפים ביותר שנתקלתי בהם לאחרונה.

בכתבה מתאר תדמור את חייהם הקשים של יהודי יפו ולוד תחת שלטון מוסלמי עריץ ואלים, בניצוחה של התנועה האיסלמית, ותוך התעלמות גורמי האכיפה מפשיעה אלימה ומבניה ללא אישור. הגדיל לעשות תדמור ואף סיפר בזעזוע על יהודים אמידים שנאלצו לנוס על נפשם ולעזוב את העיר בעקבות המצב.

מי שמסתובב קצת ביפו בעשור האחרון יודע היטב כי המציאות מעט שונה. מאות משפחות פלסטיניות שפונו מבתיהן ללא פיצוי הולם הושלכו לרחוב, ואת מקומן תפסו משפחות יהודיות שהקימו מבני פאר מנקרי עיניים לאורך הים בשכונות עג'מי וג'בליה. אלה העלו את יוקר המחיה ואת עלויות הדיור באופן שפרק את הקהילה הערבית ודחק אל מחוץ לעיר משפחות ותיקות רבות, חלקן יהודיות. אלה שלא עזבו את העיר נדחקו לשכונת לב יפו ואזורים נוספים, שלמעשה עוברים עכשיו תהליך דומה עם עליית הביקוש.

בעוד יפו נמצאת היום בתנופת בניה מטורפת עבור התושבים החדשים, במשך עשורים רבים עמדה העיר ללא  תוכנית בניין ערים שמאפשרת קבלת אישורי בניה. משפחות רבות שהתרחבו או שהבתים שלהן החלו להתפורר ונזקקו לשיפוץ  נאלצו לפעול ולבנות ללא ההיתר המיוחל. יש אוכלוסיות שהשיטה והחוקים פשוט לא נועדו לשרת אותן, ועמידה בהוראות החוק פשוט אינה מתאפשרת כאשר אתה מתעקש לשרוד ולספק לך ולילדיך קורת גג. אפילו תדמור נאלץ להודות כי "מאז ומתמיד היתה יפו האחות המוזנחת והמקופחת של תל אביב".

מאיפה מגיעה האלימות?

הטענה העומדת בבסיס הטקסט על היעדר אכיפה נגד צעירים ערבים היא טענה מופרכת לחלוטין. נגד תושביה הפלסטינים של יפו מתנהל כבר שנים מסע ציד. שוטרי מג"ב, ניידות סיור, ושוטרים סמויים מציפים את הרחובות יום ולילה. הם מטרידים צעירים ואף ילדים קטנים ומאיימים עליהם. ילד ערבי על אופניים חשמליים או סתם אופניים שנראים יפים מדי? כדאי מאוד להסתובב בתיק עם קבלה, כי יש לך סיכוי טוב לסיים את הסיבוב בתחנת המשטרה. היפואיים מתנהלים במרחב הציבורי בו נולדו וגדלו כחשודים תמיד, לפעמים נדמה לי שהתעקשותם להמצא ולהראות במרחב הציבורי, למרות נסיונות בלתי פוסקים להדירם, היא בפני עצמה אקט של מחאה ומאבק.

> המאבק על הרחוב היפואי

יפו היא עיר שרחובותיה אלימים, כך גם לוד. צריך להיות מנותק מאוד כדי להכחיש את זה. מיטב הגזענים על הגלובוס כבר ניסו להאשים את הגורם האתני בתופעת האלימות באזורים מוחלשים, ועל אחת כמה וכמה באזורים בהם הפערים הכלכליים בוטים כל כך ונראים לכל עין. תדמור לא חוסך בקלישאות אסלמופוביות כדי לעוות את התמונה. בלוד הוא מספר על שכונת רמת אשכול ובלי למצמץ כותב את המשפט הבא: "עד לפני כעשרים שנה היה בשכונת רמת אשכול רוב יהודי מובהק, והיא נחשבה לאחת השכונות האיכותיות בעיר". לאחר מכן הוא מספר על שיכון משפחות משת"פים בשכונה וההתדרדרות שבאה בעקבותיה. כלומר, יהודי שווה איכותי, ערבי שווה פשע ואלימות.

הוא תולה את האשם בכך בין השאר בעובדה שהעיר נוהלה בשנים האחרונות על ידי ועדה קרואה, שלטענתו, בניגוד לעריית רמלה השכנה, לא עבדה בתיאום מספק עם המשטרה. זוהי טענה קצת משונה בהתחשב בכך שבשנים האחרונות עמד בראש הוועדה תת אלוף מאיר ניצן, מאמין גדול באכיפה ובעבודה צמודה עם המשטרה, אותו ניצן  שבזמן שהיה ראש עריית ראשון לציון הקים מליציות עירוניות שחברו למשטרה והתנדב בכבודו ובעצמו למשמר האזרחי.

אחת מנקודות העיוורון הבולטות בטקסט של תדמור הוא הכשל הכבד בהסקת המסקנות. מעשי אלימות כנגד הגרעין התורני ביפו מתוארים כהוכחה לשנאה מובנית, מבלי לשאול שאלה אחת על תפקידו של הגרעין בתוכנית לייהוד העיר ובניסיונות לייצר מרחב "נקי מערבים".

אחת מנשות השכונה היהודיות מסמנת את העובדה כי ילדים בני עשר אינם מדברים עברית כעדות לכך שהדו-קיום היה ואיננו. בפועל מספר הילדים הפלסטינים שאינם קוראים או כותבים ערבית ואפילו לא מדברים את השפה כראוי הולך וגדל בקצב מבהיל כחלק מדיכוי ומחיקה תרבותית, שלא לדבר על כך שלמעשה כמעט ולא תמצא ילדים יהודים שמדברים ערבית. כרגיל, דו-קיום פירושו התכופפות הציבור הפלסטיני בפני היהודי, הידמות לו והכרה בעליונותו התרבותית והמוסרית.

התנועה האסלאמית וש"ס

תדמור מגייס מומחים לספר על השתלטות התנועה האיסלאמית על האוכלוסיה הערבית. הם טוענים במפורש כי התנועה מספקת עבור התושבים פתרונות דיור, חינוך, רווחה ובריאות, בתמורה לזכות לחנך את הנוער על פי ערכיהם הדתיים. טענות דומות אגב הושמעו בזמנו נגד תנועת ש"ס, וכאן כמו שם איש לא מעלה את האפשרות כי הזנחה פושעת של רשויות המדינה יצרו תלות של הציבור בגורמים בעלי אינטרס דתי.

נסיונות להציג את התנועות האיסלאמיות כמחרחרות מלחמה וכמטיפות לאלימות גם הן מעוותות. דוגמה מצוינת לכך ניתן היה למצוא בתחילת יולי האחרון, כשצעירים יהודים שיצאו מישיבת שירת משה ביפו רדפו אחרי ילדים ערבים מהשכונה והיכו אותם. תושבים רבים יצאו לרחובות ורק התערבות של התנועה האיסלאמית, שקראה לא להגיב באלימות אלא לקיים תפילה המונית, מנעה את הרחבת העימות.

> יהודים תקפו ערבים ביפו, התושבים יצאו להפגנה

וכמובן, איך אפשר בלי אמצעי התעמולה הגזעני הנפוץ ביותר: הפחדה. שימוש בטרמינולוגיה בעלת קונוטציות מפחידות, המבהירה למי שטרם הפנים שמדובר במלחמה, ולא בקושי פנים חברתי. לפיסקה המתייחסת לנהיגה פרועה ניתנה הכותרת המאיימת "אינתיפאדת הנהיגה הפראית". לא פחות. אשה אחת מספרת שאמא שלה ראתה על אחד הבתים ביפו דגל של דאע"ש, ארגון הטרור הכי אופנתי, וכמובן שמקומה של השואה לא נפקד מהטקסט ומופיע בדמותה של תושבת לוד שטענה כי התקיפות הפיזיות והמילוליות נגד יהודים בעיר נראות כאילו נלקחו מאוסטריה של שנת 1939. מדהים איך אוכלוסיה שלטת במדינה ריבונית, מעצמה כלכלית וצבאית לא מצליחה להתנער מהדימוי העצמי של ילד נרדף ורעב בגטו.

יפו ולוד הן ערים מעורבות, ערים בהן חיו עשרות שנים יהודים וערבים בעוני והזנחה פושעת. אלה אוכלוסיות שנאבקו עבור חיים בכבוד אל מול הרשויות. פלסטינים שלא נספרים על ידי המדינה היהודית ויהודים ששוכנו לצידם הרחק מהצלחת, הרחק מהתקציבים והשרותים הציבוריים. היום, כשהמדינה נזכרה בשטחים המופקרים האלה ודורשת בעלות עליהם לטובת בעלי האמצעים, היא מגייסת את כל הכלים העומדים לרשותה, ובראשם גזענות והסתה, על מנת לנקות את סבב גזילת הקרקעות החדש שלה.

לפחות אתר מידה וכותבים מגוייסים כמו ארז תדמור לא מנסים להסתיר את האג'נדה שלהם כמקדמי רעיון העליונות היהודית, בניגוד לכלי תקשורת רבים אחרים שחוסים תחת אצטלה של ממלכתיות.

> הכתבה המקורית באתר מידה: התמוטטות הריבונות בערים המעורבות