יום כיפור: שלוש טעויות שלי
כמה נושאים בהם שיניתי את דעתי בשנים האחרונות
1. ההתמכרות לתיווך האמריקאי בין ישראל לפלסטינים. לפני כמה שנים עוד נהגתי לכתוב בזכות כל מיני מתווכים אמריקאים שיפעילו לחץ על ישראל ושיוציאו אותנו מהשטחים או לפחות יכפו פה איזה כבוד בסיסי לזכויות של הפלסטינים. זה לא קורה, וזה גם לא יקרה. הסיבות ברורות: לאף אחד בוושינגטון אין טעם להוריד את הכפפות מול ישראל, מפני שהמחיר הפוליטי גדול והרווח במקרה של הצלחה הוא קטן. יותר מכך: יש משהו עמוק באינטרסים האימפריאליים של אמריקה שאינו חופף את ההגיון של המציאות כאן. עשרים שנה של מעורבות אמריקאית בסכסוך הסתיימו בכישלון מוחלט, והבעיה אינה בגישה או באופי של מזכיר מדינה כזה או אחר, אלא בשיטה כולה.
אני ממשיך לתמוך בלחץ מסיבי על ישראל לסיים את הכיבוש, אבל לא בעוד תוכנית אמריקאית. אלו רק נוטות להחמיר את המצב.
2. ההתעוררות המאוחרת מדי למצבם של תושבי דרום תל אביב הוותיקים. כשהיו ההפגנות הראשונות נגד מבקשי המקלט בניצוחם של מיכאל בן ארי ומירי רגב, ראיתי בהם רק מיפגנים של כהניזם מהסוג הכי גרוע. אני חושב שלא הצלחתי לראות מעבר לסגנון ולמילים של תושבי הדרום, גם כי תיעבתי כל כך את הפוליטיקאים שהתיימרו לדבר בשמם. לקח לי זמן להבין את המצב של תושבי השכונות, שהוקם להם מחנה פליטים על הראש. הרי אין הרבה דברים מרושעים כמו המדיניות של המשטרה ועיריית תל אביב, שהגבילו את מבקשי המקלט לשלוש שכונות חלשות ועניות, והרחיקו אותם מהעיר הלבנה והעשירה, רק כמה מאות מטרים צפונה.
אני עדיין מתנגד לכליאה ללא משפט של מבקשי המקלט, אבל כמו שכתבתי השבוע בטיים אאוט, אני חושב שפיתרון חייב לכלול הוצאה שלהם או של רובם המכריע משכונות הדרום, ובהקדם האפשרי.
3. הפספוס של הממד העדתי בוויכוחים על הכיבוש. זה אחד הנושאים שהעסיקו אותי בשנתיים האחרונות הכי הרבה. בהדרגה (ובעזרת אחרים) שמתי לב שבהרבה מאותם אירועי מדיה שמנקזים לתוכם את הדיון הציבורי על הכיבוש – פרשת עדן אברג'יל, ספיר סבח נגד אדם ורטה, "הצל" ועוד – עומדים מזרחים (עניים) מול אשכנזים. שיש פה איזו דינמיקה לא נעימה שבה צד מכובד ומקושר מטיף מוסר לחלשים ועניים על הדיבורים הלא אלגנטיים שלהם.
אני חושב שהרבה אנשים בשמאל עיוורים לאופן שבו המטבע הפוליטי העיקרי של יהודים עניים וחלשים הוא התפקיד שהם ממלאים בסכסוך מול הערבים. לאופן שבו הוויכוח על הכיבוש הופך למאבק מעמדי ובמיוחד עדתי. הרי מזרחיות היא קוריוז או פולקלור בכל הבט אחר של הישראליות.
כמובן שהימין מנצל את המצב הזה באופן מושלם, ומעניק לאותם חלשים תמיכה וכבוד בדיוק מאותן סיבות. כל מי שנכנס בערבים הופך לגיבור. אבל זה לא משחרר את השמאל מאחריות. כל עוד יגיעו יותר אנשי שמאל להפגנות תמיכה בעיתונאי או מורה "משלנו" שהותקף מאשר לתמיכה בתושבי גבעת עמל שמושלכים מבתיהם; כל עוד יהיו מי שיתנו יד לביזוי של המזרחיות בתרבות הישראלית – הדינמיקה הגרועה הזו לא תשתנה.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות.
אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה
אהבת את הכתבה הזאת?
כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
הצטרפו לחברות של מקומית אנונימיים
מי שתורמים ותורמות לנו באופן קבוע, הן מי שמאפשרות לנו לעשות עיתונות עצמאית, חריפה, חוקרת ולא מתפשרת.
יש לך חשבון? לחצו כאן להתחברות
