newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

יום כיפור: שלוש טעויות שלי

כמה נושאים בהם שיניתי את דעתי בשנים האחרונות

מאת:

1. ההתמכרות לתיווך האמריקאי בין ישראל לפלסטינים. לפני כמה שנים עוד נהגתי לכתוב בזכות כל מיני מתווכים אמריקאים שיפעילו לחץ על ישראל ושיוציאו אותנו מהשטחים או לפחות יכפו פה איזה כבוד בסיסי לזכויות של הפלסטינים. זה לא קורה, וזה גם לא יקרה. הסיבות ברורות: לאף אחד בוושינגטון אין טעם להוריד את הכפפות מול ישראל, מפני שהמחיר הפוליטי גדול והרווח במקרה של הצלחה הוא קטן. יותר מכך: יש משהו עמוק באינטרסים האימפריאליים של אמריקה שאינו חופף את ההגיון של המציאות כאן. עשרים שנה של מעורבות אמריקאית בסכסוך הסתיימו בכישלון מוחלט, והבעיה אינה בגישה או באופי של מזכיר מדינה כזה או אחר, אלא בשיטה כולה.

אני ממשיך לתמוך בלחץ מסיבי על ישראל לסיים את הכיבוש, אבל לא בעוד תוכנית אמריקאית. אלו רק נוטות להחמיר את המצב.

2. ההתעוררות המאוחרת מדי למצבם של תושבי דרום תל אביב הוותיקים. כשהיו ההפגנות הראשונות נגד מבקשי המקלט בניצוחם של מיכאל בן ארי ומירי רגב, ראיתי בהם רק מיפגנים של כהניזם מהסוג הכי גרוע. אני חושב שלא הצלחתי לראות מעבר לסגנון ולמילים של תושבי הדרום, גם כי תיעבתי כל כך את הפוליטיקאים שהתיימרו לדבר בשמם. לקח לי זמן להבין את המצב של תושבי השכונות, שהוקם להם מחנה פליטים על הראש. הרי אין הרבה דברים מרושעים כמו המדיניות של המשטרה ועיריית תל אביב, שהגבילו את מבקשי המקלט לשלוש שכונות חלשות ועניות, והרחיקו אותם מהעיר הלבנה והעשירה, רק כמה מאות מטרים צפונה.

אני עדיין מתנגד לכליאה ללא משפט של מבקשי המקלט, אבל כמו שכתבתי השבוע בטיים אאוט, אני חושב שפיתרון חייב לכלול הוצאה שלהם או של רובם המכריע משכונות הדרום, ובהקדם האפשרי.

3. הפספוס של הממד העדתי בוויכוחים על הכיבוש. זה אחד הנושאים שהעסיקו אותי בשנתיים האחרונות הכי הרבה. בהדרגה (ובעזרת אחרים) שמתי לב שבהרבה מאותם אירועי מדיה שמנקזים לתוכם את הדיון הציבורי על הכיבוש – פרשת עדן אברג'יל, ספיר סבח נגד אדם ורטה, "הצל" ועוד – עומדים מזרחים (עניים) מול אשכנזים. שיש פה איזו דינמיקה לא נעימה שבה צד מכובד ומקושר מטיף מוסר לחלשים ועניים על הדיבורים הלא אלגנטיים שלהם.

אני חושב שהרבה אנשים בשמאל עיוורים לאופן שבו המטבע הפוליטי העיקרי של יהודים עניים וחלשים הוא התפקיד שהם ממלאים בסכסוך מול הערבים. לאופן שבו הוויכוח על הכיבוש הופך למאבק מעמדי ובמיוחד עדתי. הרי מזרחיות היא קוריוז או פולקלור בכל הבט אחר של הישראליות.

כמובן שהימין מנצל את המצב הזה באופן מושלם, ומעניק לאותם חלשים תמיכה וכבוד בדיוק מאותן סיבות. כל מי שנכנס בערבים הופך לגיבור. אבל זה לא משחרר את השמאל מאחריות. כל עוד יגיעו יותר אנשי שמאל להפגנות תמיכה בעיתונאי או מורה "משלנו" שהותקף מאשר לתמיכה בתושבי גבעת עמל שמושלכים מבתיהם; כל עוד יהיו מי שיתנו יד לביזוי של המזרחיות בתרבות הישראלית – הדינמיקה הגרועה הזו לא תשתנה.

> יום כיפור בצבא ארה"ב: אתה אוהב להיות יהודי, מוזס?

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf