טיפה, חומה, סופגניה: שלוש תמונות מערב ירושלמי חורפי

1. 

ירושלים בחורף, אני אוהב אותך. ההרים סביבך מתנמכים ואת מצטרפת אל העולם, שביום בהיר אי אפשר לראות אותו מתוכך או להאמין בקיומו, והוא נראה אז פחות אמיתי מכל האלוהימים. עכשיו הוא אמיתי, ואת גם. ירושלים בחורף, את ניו יורק בחורף וטורינו בחורף ווילנה בסתיו, וטוב מזה: את דמשק בחורף ואיסטנבול בחורף, וטוב מזה: את ירושלים בחורף.

ירושלים בחורף, אני אוהב אותך, כי את רב תרבותית. גדעון לוי כתב, ממש החורף, שאף ישראלי נאור לא יכול לאהוב אותך. נאורים אמיתיים נועדו לאהוב ערים חד תרבותיות, ישראליות יהודיות חילוניות אשכנזיות. אבל אני סקרן, רוצה לראות איך שלג נאסף בתוך קערת אפר של נרגילה. אוהב את השקיות על מגבעות החסידים, ולהסתופף מפני הגשם בתוך קערה של מרק קובה. לא נאור. רעב.

אני זוכר אותך, יא ירושלים בחורף, מהימים שבהם חורף היה חורף (לא ככה מדברים בירושלים?) והיתה חנות של אתא במדרחוב ובה קנו לי מעיל דובון. למדתי אז מהו קור ומהו חום, והיום אני יודע: חום זה מה שאני מרגיש כשאני בך בחורף, חום זה מה שאני מרגיש כשאת משקה אותי ברנדי בסירא, חום זה מה שאני חוטף אחרי שהמטרת עלי גשם בעליה של השער החדש, ואז הבאת אותה בפן של רוח קפואה שהעיף כיפות שחורות והתיר חיג׳אבים ורודים ונתן לי ברונכיט. אבל אל דאגה, ירושלים בחורף, בזכות הצ׳קרות שפתחת לי – אתגבר.

2.

כטוב לבי בירושלים בחורף, סימסתי למאי קסטלנובו, חברה, אמנית, ירושלמית. היא סימסה בחזרה: "אני בבצלאל, כדאי גם לך".

אז הלכתי לי, עד בצלאל, ברגל. דרך רחוב יחזקאל עם הפשקווילים שמתריעים שב-548 ישובים בארץ אין מקווה (רובם מן הסתם ערביים), ודרך שייח ג'ראח עם עמדות השמירה מעל הבתים (שנתפסו בידי מתנחלים). הרב תרבותיות באמת קסומה, אבל דברים מסתבכים ברמת המצפון ככל שמתרחקים מטליתא קומי.

בקמפוס הר הצופים עברתי את חוויית רם כרמי הרגילה. הלכתי עד כדי כך לאיבוד, שלפחות פעם אחת ביצעתי סיבוב שלם וחזרתי לאותה נקודה. מאי נאלצה לצאת ולמצוא אותי. היא הביאה אותי לחדר שהעתק של חומת ההפרדה מתוח לאורך קירותיו. "פה חדר המורים של המחלקה לצילום", היא הצביעה מעבר לקטע חומה אחד, "ופה כיתה. לא תהיה גישה לשני המקומות האלה בשבועות הקרובים". היא סיפרה שהעבודה היא של "אמן מבחוץ" ושמו סהאר מיערי. "היתה כאן די הרבה התנגדות. היה מי שקרא לזה 'טרור שמאלני'".

מצד אחד, החומה של מיערי כל כך מובנת מאליה. מצד שני, כל כך מעניין לראות אותה כאן. בפנים. בדרך כלל היא שם, בחוץ. מחלון הקפיטריה של בצלאל ניתן לראות את חומת ההפרדה האמיתית. בין האמריקנו והבטון פרושה עיסאוויה, שכונה שתושביה לא חולמים אפילו להגיע אי פעם לטירת התרבות, ההשכלה והיצירה שעל ההר. הם שייכים לקסטת העבדים, קסטת נושמי הגז המדמיע. מאי הנחתה אותי להתקרב לנדבכי הגבס. כתובות כבר החלו לצוץ עליהן, למרות שהועמדו רק היום: גרפיטי זעיר, התנגדות שקטה או הצטרפות לאמירה. מציאות מחורבנת מולידה אמנות טובה, שמולידה אמנות על גבה, שאולי, אולי, תוליד מציאות אחרת בדרכה.

3.

חזרתי העירה עם מאי והלכנו לחפש סופגניה. החג עומד להסתיים. אני כבר פיטמתי את עצמי ביפו בסופגניות המושלמות של "פיס אוב קייק", ועל הירקון בסופגניות תוצרת בית, שמילאה גיסתי הלא פורמאלית גל בקרם פטיסייר נפלא תוצרת אותו בית, אבל אפילו אני לא טעמתי סופגניה ירושלמית מאז ילדותי. אם הפיצות הירושלמיות והחלות הירושלמיות מעידות במשהו על תנורי משוש תבל וידי אופיה, היינו בדרך לחוויה.

בקפה קדוש היו סופגניות יפות ואווירה עוצמתית של ברוקלין (כולם בפנים היו אמריקאים), אבל לא מקום לשבת. מאי הציעה את רולדין, אני הרהרתי במאפה נאמן, ואיכשהו בסוף התגלגלנו לבאבט. דווקא הויתור על הסופגניה לטובת ואפל בלתי מסורתי סיפק לנו הזדמנות להדליק נרות, ובאווירה נפלאה: המברך היה זקן הלקוחות בחלל הזעיר, "מעוז צור" הושר באוויר מלא ניחוח וניל ודרמבואי, ואחת מהאופות חבשה כתר ורוד עליו נרשם שזו משמרתה האחרונה. היא נוסעת לדרום אמריקה.

בטח מדהים בדרום אמריקה, אבל כמה כיף כאן, בעסק פרטי קטן וחמים, בשכונה יפהפיה כמו נחלת שבעה, בערב חורפי. ירושלים באמת כואבת בזמן האחרון, היא ידעה דם, והחיים במזרחה הפכו לקשים עוד יותר מהרגיל, אבל היא עיר כל כך קשוחה, עיר שמייצרת כל כך הרבה יופי יומיומי, מכל כך הרבה סוגים, בכל רגע ובכל יום, קשים ככל שיהיו. מגוחך בעיני שאנשים נמנעים מלבוא אליה בזמנים סוערים ומדמים אותה מרחוק להיות מעין אוד עשן. ירושלים אף פעם אינה אוד עשן. היא תמיד נר דולק.

אמן.

> משוגעים, רדו מהגג: התנחלות זעירה כמשל לישראל כולה