לפני כמה שנים ראיתי איזה ליברל מצרי שאני לא זוכר את שמו מדבר על האביב הערבי בכנס בגרמניה. תחום ההתמחות שלו היה העולם הערבי ויחסיו עם ישראל, והוא נשמע אוהד למדי בקשר לישראל, בטח יותר מאשר הדברים שהוא אמר על האחים המוסלמים, למשל. בשלב השאלות כמובן שהוא נשאל על המדיניות הישראלית הנוכחית ואיך האביב הערבי ישפיע עליה.

בטווח הקצר, הוא אמר, אני חושב שישראל יכולה לדאוג הרבה פחות, כי העולם הערבי ישקע לתוך המאבקים שלו והלחץ ממנה ירד כמעט לגמרי. בטווח הארוך, הוא אמר, אני חושב שהיא לא דואגת מספיק, כי המאבקים האלו ייגמרו מתישהו.

השאלה היא מה תעשה ישראל בשנים הקלות שבהן כל הקלפים אצלה ואיפה יחסיה עם העולם הערבי ובמיוחד עם הפלסטינים יעמדו בסיומן.

אני חושב שקיבלנו תשובה לחלק הראשון: בשנים שבהן המערב נותן לישראל צ'ק פתוח והערבים מסוכסכים, היא תסתגר בתוך עצמה ותחשוב שכח הוא פיתרון לכל דבר. שהדרך לנטרל את הפוטנציאל השולי של יריביה (רקטות או מינהרות או אבנים ובקבוקי תבערה) היא בהפצצות, ולא בהסדרים מדיניים. היא תבוז לתהליכים פוליטיים ותאמין שכל מה שדרוש בעולם הוא פטיש גדול במיוחד, ושכל הבעיות הן מסמר. והיא תניח שביכולתנו לנצח את כל סיבובי האלימות מעתה לנצח, ושממילא אם לא נוכל לנצח לא נוכל לשרוד, ככה שאין שום טעם לבדוק דרך אחרת. היא גם תאמין שההרוגים הפוטנציאלים בעקבות כל ניסיון לפיתרון שייכשל הם הרבה יותר גרועים מההרוגים עכשיו, כשלא מנסים כלום.

עכשיו אני חושב על החלק השני של התחזית.