newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

החוק האוסר על איחוד משפחות לא נוצר בגלל "שנאת ערבים" של הימין

כדי שהמדינה היהודית תוכל להמשיך לשחק בדמוקרטיה ביחס לאזרחיה הערבים היא חייבת לשמור על הרוב הדמוגרפי. חוק איחוד משפחות לא נוצר בגלל "ממשלה ימנית שונאת ערבים", כפי שאמרה יו"ר מרצ זהבה גלאון, אלא כחלק מהמטען הגנטי של הציונות עצמה

מאת:

ברוב של 65 תומכים מול 14 מתנגדים אישרה הכנסת ביום שני האחרון את הארכת תוקף הצו המונע איחוד משפחות בישראל. של משפחות פלסטיניות כמובן. יהודים מוזמנים להמשיך ולהתאחד כאן ככל שירצו.

כתמיד, האמתלה לאישור החוק הדרקוני הזה, השולל בפועל את האפשרות של פלסטיני/ת שהתאהב/ה בתושב/ת השטחים הכבושים (או אזרח סוריה, לבנון או איראן, לצורך העניין) לחיות עם בחיר/ת ליבם במדינתם, היא ביטחונית. בערך הרלוונטי בויקיפדיה, למשל, נכתב כי "החוק נחקק על רקע פיגועי התאבדות בישראל שבוצעו על ידי מחבלים פלסטינים החל משנת 2000 במהלך כל האינתיפאדה השנייה שהיו מכוונות כנגד תושבי מדינת ישראל ובהם נרצחו ונפצעו ישראלים רבים". אלא שהמימד הגזעני של החוק הזה הוא כל כך שקוף עד שגם המדינה עצמה אישרה אותו כצו שעה, שכפוף לאישור הכנסת בכל שנה מחדש.

וכך נידונו אנחנו, הציבור הישראלי, לחזות בכל שנה בפארסה הידועה מראש שבה נבחרינו דנים ושוקלים בכובד ראש את יתרונותיו של החוק אל מול הפגיעה האפשרית הכרוכה בו, ומגיעים בכל פעם לאותה מסקנה מפתיעה, לפיה אין כל ברירה אלא לאשר מחדש את החוק. או, כפי שניסחה זאת חברת הכנסת מירב מיכאלי מהמחנה הציוני בדיון בוועדה שבחנה בתחילת החודש את הארכת צו השעה, "הוועדה הזו קמה, בכוונה אמיתית, גם של מי שמתייחס לחוק כרע הכרחי, שלפחות לא יועבר כל שנה מבלי לראות איך אפשר לשפר ולייעל אותו קצת. ברור ממה ששמענו שיש כאן צורך בתיקונים הומניטריים, לטובת כולנו". לאור תמיכתם הצפויה מראש של חברי המחנה הציוני בחוק, אני כמעט מתפתה לייחס למיכאלי אירוניה עצמית בדברים האלה שאמרה. למרבה הצער, אפילו לזה אי אפשר היום לצפות ממנה.

חקיקה גזענית עם תיקונים קוסמטיים "הומניטריים" היא אולי ההגדרה המדויקת ביותר שאפשר להציע כיום לאוקסימורון "היהודית והדמוקרטית". המחנה הציוני, שהצביע בעד הארכת תוקף החוק, פטר את עצמו כבר מזמן מהדילמה הזו: אחרי ההתנערות מתווית השמאל, חיבוטי הנפש האלה פחות מטרידים אותם. אבל דווקא ההתנגדות של מרצ להארכת החוק, לצד הרשימה המשותפת, היא זו שמחייבת מתן דין וחשבון עקרוני ויסודי יותר, ולא תמיכת יתר הרשימות הציוניות בה.

> חסרות מעמד: הנשים שאין להן מה לחגוג ביום האישה

חסרות מעמד: אישה פלסטינית ללא אזרחות, בכפר ברטעה, 2013 (שירז גרינבאום / אקטיבסטילס)

חסרות מעמד: אישה פלסטינית ללא אזרחות, בכפר ברטעה, 2013 (שירז גרינבאום / אקטיבסטילס)

דמוקרטיה שתלויה ברוב יהודי

ככלל, הקשת הציונית לגווניה הבהירה מאז ומעולם שבכל עימות בין היהודית לדמוקרטית, היא תבחר בראשונה. ומכיוון שהעימות הוא מובנה, ההכרעה הזו לטובת האופי היהודי מתבטאת מדי יום ביומו בשלל אופנים, הן במישור הלאומי – תוך הכחשת הזכויות הלאומיות של המיעוט הפלסטיני במדינה, והן במישור של זכויות הפרט, תוך שלל הפרות של זכויותיהם כאזרחים.

כמפלגה ציונית, מרצ כמובן שותפה בהגדרה לפרוייקט הזה במובנו הראשון: הלאומיות היהודית האקסקלוסיבית משמעה בהכרח שלילת הזכויות הלאומיות הפלסטיניות בישראל. שאם לא כן, ימצאו את עצמם עם החזון הדו-לאומי של בל"ד. על כן ברור מדוע מפנה מרצ את עיקר משאביה למאבק במישור השני, במישור זכויות האזרח והפרט. על פניו, אין מניעה שהמדינה היהודית והדמוקרטית תציע זכויות אזרח שוות לאזרחים הערבים, כולל האפשרות לחיות עם בני ובנות זוגם במדינתם.

אבל פה בדיוק טמון הכשל איתו השמאל הציוני מסרב להתמודד: היומרה לשמור על צביונה של ישראל כיהודית ודמוקרטית מנקזת בעל כורחה את ליבת המאבק לזירה הדמוגרפית. כדי שהמדינה היהודית תוכל להרשות לעצמה להיות דמוקרטית, ולו במישור האזרחי (בניגוד ללאומי), ביחס לאזרחיה הערבים, היא זקוקה לעומק דמוגרפי משמעותי. רק כך היא יכולה להשתעשע במשחקי דמוקרטיה ביחס למיעוט הלאומי האחר מבלי לסכן את הצביון היהודי עליו היא נחושה לשמור. לכן היא נמנעת במשך כשבעים שנה מלהקים עיר ערבית חדשה למרות גידול האוכלוסין ומצוקת הדיור הקשה ביישובים הערביים, לכן היא זקוקה לזרועות כמו קק"ל שימשיכו "לייהד" עבורה אדמות, ומאותו המקום בדיוק היא זקוקה גם לחקיקה שמגבילה בפועל באופן הבוטה ביותר את האפשרות של המיעוט לגדול באמתלות ביטחוניות שונות.

האלמנט הגזעני והמוטיבציות הדמוגרפיות שמאחורי חוק איחוד המשפחות לא נעלמו גם מעיני החברים במרצ עצמם. זהבה גלאון התייחסה לכך מפורשות בתגובתה להארכת תוקף החוק: "היו כאן שרי פנים ברבות השנים שהסבירו לנו שהחוק הזה נחוץ כי יש סכנה דמוגרפית, כי ערבים תושבי ישראל מביאים נשים מהשטחים. אחר כך זה הופך לסכנה ביטחונית. האמת היא שיש כאן ממשלה ימנית ששונאת ערבים, מדירה אותם ומשתמשת כעת בפיגועים כתירוץ לחרפה". גלאון מזהה נכון את הרציונל הדמוגרפי שמכתיב את החוק הזה, אבל במקום להתמודד באופן כן ואמיץ עם השורשים שלו, היא ממהרת לברוח להאשמת "הממשלה הימנית ששונאת ערבים".

צריך לשוב ולהדגיש: החוק הזה איננו תוצר של שנאת ערבים של הימין, אלא של המטען הגנטי של הציונות עצמה. כל עוד החוזה שמנסח את היחסים בין האזרחים למדינתם מעוגן בתוך מסגרת שמייחסת לקבוצה לאומית אחת פריבילגיות מובנות על חשבון הקבוצה האחרת, ובו בזמן הוא מבקש לשמור גם על יומרות דמוקרטיות, שם המשחק ימשיך להיות דמוגרפיה.

אם אחרי ניסיון של כשבעים שנה השמאל הציוני עדיין לא מסוגל להודות באמת הפשוטה הזו וממשיך להתעקש על אוקסימורון "היהודית והדמוקרטית", לפחות שיהיה מספיק הגונן שלא להפיל את האחריות לתוצאות על כתפי הימין בלבד.

> כשהארץ תשוחרר וכולנו נהיה חופשיים, אני הראשון שיזרוק את דגל פלסטין

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf