newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"החברה הישראלית לא אוהבת את האמת": ראיון עם חנין זועבי

חברת הכנסת חנין זועבי מדברת בקולה על מאבק, על גזענות ושנאה, על שמאל פחדן ומתנשא, ועל חזון דמוקרטי ופמיניסטי. וגם: למה אמרה שהחוטפים אינם טרוריסטים?

מאת:

חברת הכנסת זועבי, אני רוצה להתחיל מהסערה הציבורית האחרונה שהתעוררה סביבך, בעקבות משפט אחד מתוך ראיון שנתת ביום רביעי האחרון לשרון גל מרדיו תל אביב, אמרת שאת לא מסכימה עם החוטפים לכאורה של שלושת הנערים המתנחלים, אבל שהם לא טרוריסטים.

כן.

תוכלי להסביר למה, בעינייך, הם לא טרוריסטים?

אולי אסביר קודם למה אני לא מסכימה איתם, ואז אני גם אסביר למה הם לא טרוריסטים בעיני. אני לא מסכימה איתם בגלל שאני מאמינה בדרך של מאבק עממי נגד הכיבוש. אני מאמינה במרד אזרחי ובאי-ציות אזרחי, אני מאמינה באינתיפאדה לא אלימה. ואני לא מסכימה בגלל שמדובר באזרחים.

אני מגדירה את המאבק שלי כמאבק שמתקיים במסגרת של מוסר אנושי אוניברסלי, ואני מאמינה שיש דבר כזה. למרות כל היחסיות התרבותית ולמרות כל הקונטקסטים השונים של דיכוי, מדכא ומדוכא, יש בסופו של דבר מוסר אנושי והמאבק שלי נמצא במסגרת שלו ובמסגרת החוק הבינלאומי.

מדובר באזרחים, לא מדובר בחיילים, לא מדובר במלחמה בין שתי מדינות, מדובר בחטיפה שאולי תידרדר להרג. אז כאשר את אומרת חטיפה, את מדברת על אנשים חיים, אבל את לא יודעת איך החטיפה תסתיים. לכן אני לא מסכימה איתם. יש לי את הדרך שלי שאני מאמינה במוסריות שלה ואני מאמינה גם ביעילות שלה.

ובתור קרבן, אתה חייב גם לשמור על מוסריות. הקרבן יכול להיות חלש והוא יכול להיות חזק. אחד מעמודי החוזק של הקרבן הפלסטיני, הוא שהמאבק שלו צודק, ושהוא משתמש באסטרטגיה צודקת ולגיטימית על פי החוק הבינלאומי. זה חשוב.

עכשיו, כאשר אני נמצאת במציאות שבה ישראל מבצעת פשעי מלחמה ועוברת על החוק הבינלאומי, תוך שהיא מחזקת לעצמה תדמית של קרבן, במציאות הזאת אני לא יכולה לחזק ולשתף פעולה עם אסטרטגיה של עיוות המציאות, אסטרטגיה שלפיה הישראלי הוא קרבן והפלסטיני הוא טרוריסט, ולהמשיך להגיד שכן, אנחנו טרוריסטים.

אני לא מדברת על שימוש מדויק בשיח של החוק הבינלאומי, בסדר? אם היו ערוצי התקשורת ומהדורות החדשות בישראל מתחילות באמירה "אנחנו פושעי מלחמה, עשינו ככה וככה, עברנו על החוקים האלה והאלה", ומדייקים בשיח והמושגים של החוק הבינלאומי, הייתי גם אני מדייקת.

> יש ערביי מחמד שיגידו רק מה שהישראלים רוצים לשמוע על החטיפה

ח"כ חנין זועבי (צילום: אקטיבסטילס)

ח"כ חנין זועבי (צילום: אקטיבסטילס)

אני לא אקדמאית. אני לא כותבת דו"ח לאו"ם, אני אקטיביסטית. אני פעילה פוליטית. אני רוצה לשנות את המציאות. ואני לא יכולה, ולא רוצה, לחזק במודעות הישראלית – שהיא המכשול לצדק, היא מחזקת דיכוי, דעת הקהל הישראלית – אני לא יכולה, כאשר אנחנו משחקים בפאזל של מציאות, להגיד שהם טרוריסטים, ועוד פעם לחזק את הקטגוריזציה הזאת של הקרבן הישראלי והטרוריסט הפלסטיני.

ואני מתייחסת להקשר הכללי של הדיכוי. אני רוצה לחזק הקשר שנסתר, שנעלם מעיני הישראלים. את ההקשר הזה אני ניסיתי לשים על השולחן.

זאת אומרת שאם מהדורות החדשות היו נפתחות ב"צה"ל ביצע פעולת טרור כזאת ופעולת טרור אחרת", אז אולי היית יכולה להתייחס לחוטפים כטרוריסטים?

אם הייתה התייחסות לצה״ל בתור מבצע ״פשעי מלחמה״, לא היינו מגיעים לחטיפה בכלל. ואם מתייחסים להקשר, שבו המדיניות הישראלית היא המדיניות של הטרור, שהטרור המרכזי הוא הכיבוש, הטרור המרכזי הוא הדיכוי, אז אני הייתי יכולה לדייק גם בלקסיקון שלי.

אבל מבקשים ממני לדייק כאשר נעדרים אזרחים יהודים או נרצחים אזרחים ישראלים יהודים, ולא לדייק כאשר נחטפים ונרצחים אזרחים פלסטינים? למה?! באיזו זכות?! את התפקיד הזה אני לא יכולה למלא, בתור מי שנושאת פרויקט וחזון של שינוי המציאות, אני לא יכולה לחזק את המציאות הזאת, אני צריכה לשנות את המציאות. ולכן זה מה שאני בוחרת לעשות.

לי אין את הפריבילגיה לשנוא

בעקבות הסערה הזאת קיבלת, ולא בפעם הראשונה, איומים על חייך, והוצמדה לך אבטחה. נראה שאין היום במפה הפוליטית הישראלית דמות שהציבור היהודי-ישראלי יותר אוהב לשנוא ממך. למה לדעתך זה המצב?

טוב, לפני "למה חנין?" אני רוצה לשאול "למה לשנוא בכלל?". למה להכניס לפוליטיקה את המטען הזה של השנאה? בגלל שיש עיוורון. בגלל שאנחנו לא מתעסקים באלמנטים פוליטיים. בפוליטיקה את מסכימה, או שאת לא מסכימה. בפוליטיקה את נאבקת, או שאת שותקת. בפוליטיקה את רוצה לשנות או שאת רוצה לשמר את הסטטוס קוו. זה השיח. אלה האלמנטים שאני מכירה ומתייחסת אליהם בפוליטיקה. אני לא מתייחסת לרגשות של שנאה ושל אהבה, ואני לא שונאת. באמת אני לא שונאת. גם את הרוצחים אני לא שונאת. אני רוצה להביס את הגזענים, אני רוצה לסיים את הגזענות. אבל לשנוא? האמת שזו מילה, ואני אומרת לך בכנות, שרחוקה ממני.

תעשיית השנאה היא שלב של הצדקה עצמית. מה זאת אומרת? זאת אומרת שיש בפנייך חברה, שמדכאת עם אחר, אבל היא לא יכולה לחיות בדיסוננס הקוגניטיבי הזה, ולכן כאשר היא מדכאת, היא צריכה להצדיק. איך מצדיקים? על ידי תעשיית אוייב, ואז תעשיית פחד, ואחר כך תעשיית שנאה. שלושת האלמנטים האלה: יש לך אוייב, הוא האחראי, אז את פוחדת ממנו, אז את מדכאת אותו, אז את שונאת אותו, גם בגלל שנדמה לך שאת פוחדת ממנו, או שאת פוחדת ממנו בצורה מלאכותית, וגם בגלל שהוא "מאלץ" אותך להיות אלימה ולהיות כוחנית, אז את מתחילה לשנוא אותו.

ולפלסטינים אני לא מציעה שאנחנו נשנא את הישראלים. אני רוצה שאנחנו נאבק בגזענים, ולא נשנא אותם. לי אין את הפריווילגיה לשנוא.

את יודעת מה? נקמנות ושנאה היא ברירת המחדל של בני אדם, כאשר הם אינם יכולים להגיע לצדק, כאשר הם לא יכולים להיאבק למען צדק. אם את קרבן, ואת יודעת שאת לא יכולה להגיע לצדק, אז את שונאת או שאת מבקשת נקמה. ואם את החזקה, את שונאת ומבקשת נקמה כי את רוצה להצדיק את העוצמה שלך.

זה שהם שונאים אותי דווקא, וזו אמת קשה, זה בגלל מה שאני חושפת. הם רוצים להרוג את השליח. זה בגלל שהם לא אוהבים את המסר. זה לא שהם נולדו שונאים את חנין זועבי. הם לא הכירו אותי. הם היו רוצים שאני תמיד אדבר רק על הדיכוי הפטריארכלי בתוך החברה שלי, וכמה אנחנו חברה מסורתית ומפגרת. אז היו נושאים אותי על הכתפיים שלהם והייתי מהווה דוגמא. אבל גם את המאבק הפמיניסטי אני מחברת למאבק הלאומי.

מי שגורם לי להצטייר כפרובוקטיבית זה דווקא השמאל הפחדן

החברה הישראלית לא אוהבת את האמת. היא לא אוהבת לשבור סטיגמות. היא לא רוצה שמישהו יוציא אותה מהעמדה של הקרבן. היא אוהבת "אמת" של קרבנות. היא אוהבת "אמת" של צדקנות עצמית. היא אוהבת "אמת" של ערבי מחמד. היא אוהבת "אמת" של פלסטינים שכבר ניתקו את עצמם מהמולדת ומההיסטוריה שלהם, ואם הם לא מסכימים עם ישראל, אז לפחות שישתקו.

יש שלוש קטגוריות של ערבי שהם יכולים לסבול. זה שאוהד ומעריץ את ישראל, זה אחד. זה שמסכים עם המדיניות הישראלית ומאמץ את הטענות הישראליות, את המודעות הישראלית, ואת השיח הישראלי, זה השני. ואת זה שלא מסכים אבל שותק.

אבל זה שלא שותק, ולא רק שהוא לא שותק ואומר שהוא לא מסכים, אלא שיש לך את השיח שלך, יש לך את הלקסיקון שלך, את שוברת את כל המושגים שהם בקונצנזוס. למשל: "צה"ל הוא צודק", ואת אומרת לא, צה"ל הוא פושע מלחמה. או "הפלסטינים טרוריסטים" ואת אומרת "לא, ישראל היא הטרוריסטית״, וכאשר מטילים על עזה מצור ואת בוחרת באופן אקטיבי להתנגד.

אז הבעיה היא לא שאני אומרת את זה. הבעיה היא שאין מספיק אנשים שאומרים את זה. הבעיה היא שאין שמאל. לכן יכולים לצייר אותי כאילו אני פרובוקטיבית. אני לא פרובוקטיבית בכלל. אבל השיח הזה נעדר, נסתר.

> חנין זועבי, תפסיקי להתראיין לתקשורת הישראלית

אני לא יודעת איך להסביר לך את זה, לילך. אני נדהמת, אני לפעמים מופתעת, עד כמה אפשר להיות עיוור בחברה הישראלית. כמה השמאל הוא שתקן. תראי איך המיינסטרים מיישר קו. תראי את הרצוג, ראש האופוזיציה, ששלח לי מכתב, איך אני מעיזה להתבטא. תראי את עליזה לביא, יושבת ראש הוועדה לקידום מעמד האשה, שהייתה אמורה לדגול במאבק נגד דיכוי. עם תודעה פמיניסטית, את מסרבת לכל מנגנוני הדיכוי. עם תודעה של שוויון לנשים, נגד הדרה, את יוצאת נגד כל מנגנוני ההדרה, לא רק של נשים. כי אם את פמיניסטית אמיתית, את חייבת לפתח לך מודעות של שחרור בכל הרמות, דבר שלא נמצא כיום.

אז ראש האופוזיציה, אם הוא היה שולח את המכתב הזה בכל פעם שנער פלסטיני נהרג, לכל חברי הכנסת שמתבטאים ותומכים בהרג אזרחים פלסטינים, אם הוא היה שולח את המכתב הזה בכל פעם שישראל פולשת, עוצרת באלימות, מתחקרת נערים בצורה אלימה, מכה נערים, תולשת אבות ואמהות מהילדים שלהם, הורגת, הורסת, שודדת אדמות, שודדת מים… נסי לחשוב על עבירה אחת שישראל לא עשתה בשנות הכיבוש, לא תמצאי.

אם היה יושב ראש האופוזיציה הרצוג, שולח את המכתב ששלח לי בכל פעם שישראל הייתה מפרה את החוק הבינלאומי, מזמן האופוזיציה היתה נראית אחרת. מזמן השמאל בישראל היה נראה אחרת.

אז זו בושה שאני נקראת פרובוקטיבית. וזו לא בושה לימין, זו בושה לשמאל. כי מי שגרם לי להצטייר כפרובוקטיבית זה לא הימין הגזעני, זה דווקא השמאל הפחדן, והלא אמיתי. ימין גזעני ושמאל פחדן או מיישר קו, וכל צד מהם מחזק את הצד השני. חולשתו של השמאל היא אחת מסיבות התחזקותו של הימין, ולהיפך.

אין כלים דמוקרטיים שיוכלו לממש מדינה יהודית

לאחרונה עבר החוק להעלאת אחוז החסימה למספר המחשיד 3.25 אחוז, שנעשה מעט מאוד מאמץ להסתיר את העובדה שמטרתו לחסום את דרכן של המפלגות הערביות לכנסת הבאה, ולכפות עליהן איחוד. מה דעתך על החוק הזה, ומה דעתך על הסיכוי לאיחוד אפשרי בין בל"ד, חד"ש, ורע"ם-תע"ל-מד"ע?

קודם כל זה נכון מה שאת אומרת. ככה גם אני רואה את זה. גם אם רוצים להגיד שהמטרה היא לסלק ולהיפטר מהמפלגות הקטנות, כי זה מביא לפיזור המפה הפוליטית ולהיחלשות היסודות של הממשל, הרי במבחן המציאות, המפלגות הפוליטיות הקטנות הן רק המפלגות הערביות. ואי אפשר להתחמק מהמציאות הזאת. אז יש פה משהו חשוד.

ודבר שני, גם אם זו לא המטרה, הרי מספיק שזו התוצאה. מספיק שכולם ידעו שהתוצאה תהיה חיסול של הייצוג הפלסטיני בתוך הכנסת, כדי שתהיה איזה התנגדות במטרה למנוע את החוק הזה.

לכן אני חושבת שהמאבק הוא לחסל את הייצוג הפלסטיני. תראי, המדינה היהודית לא מחפשת רק לסלק ערבים מטריטוריה גאוגרפית כמו שעושים עכשיו לבדואים בנגב באמצעות תכנית פראוור, אלא לסלק את הפלסטינים גם מתוך התודעה הישראלית.

אני חושבת שהחברה הישראלית חיה בתוך גטו מחשבתי. מי שרצה לברוח מהגטו באירופה, בנה לעצמו פה גטו תרבותי, מחשבתי ומוסרי. בישראל יש להם מוסר מיוחד, מוסר ישראלי או מוסר יהודי. אבל אין דבר כזה. יש מוסר אוניברסלי אנושי. את מחסלת את התשתית של המוסר כאשר את עושה אותו כל כך סלקטיבי, לפי זהות ולפי קונטקסט פוליטי.

אז הם מעוניינים לחסל את הפלסטינים מהתודעה. לכן כל העניין בבתי ספר, שלא מלמדים את ההיסטוריה שלנו, ואני לא מבקשת ודורשת שרק בבתי ספר ערביים ילמדו על הנכבה. גם בתי ספר ישראלים צריכים ללמד על הנכבה, כי הנכבה היא גם ההיסטוריה המשותפת שלנו. צריכים שניים בשביל הנכבה.

ובאותה הצורה מעוניינים גם לחסל את הייצוג הפלסטיני מתוך הכנסת. אז התחילו בטיהור אתני, ב-48', כשגירשו 85 אחוזים מהעם שלי, אחר כך טיהור גאוגרפי. מקבצים פלסטינים בטריטוריה הכי קטנה שאפשר, בדיוק כמו שיוצרים קנטונים בשטחים הכבושים של 67'. וטיהור תודעתי, וטיהור פוליטי. בכל הרמות. זו המדינה היהודית. הרי איך נגיע למדינה יהודית? אין כלים דמוקרטיים בשביל לממש וליישם מדינה יהודית. יש רק כלים גזעניים ואנטי-דמוקרטיים של אפרטהייד.

> למי מותר להגדיר מהו טרור

ח"כ זועבי בכפר מנדא בקמפיין הבחירות של 2013 (צילום: GS)

ח"כ זועבי בכפר מנדא בקמפיין הבחירות של 2013 (צילום: GS)

לעניין האיחוד, אני בעד איחוד, אני לא נגד. אני יודעת מה המיוחדות של בל"ד. ובאמת בצמתים הכי קשים בל"ד בולטת. גם בעניין ייצוג הנשים, וגם בעניין מעמדן של הנשים, ולכן בל"ד היא המפלגה הערבית היחידה שבה קיים שריון לאשה בכל שלישיה ברשימה. וגם מבחינת המיוחדות האידיאולוגית, שאנחנו היחידים בעלי חזון דמוקרטי אמיתי.

תראי, המפלגה הנרדפת היא היחידה עם חזון של שוויון מלא והכרה במציאות דו-לאומית ושל שוויון והגדרה עצמית לשני לאומים. כן. הגדרה עצמית גם לישראלים היהודים וגם לפלסטינים במולדת הזאת. לכן לא פלא שהרדיפה לא התחילה ברדיפת חנין זועבי. את זוכרת, הרדיפה התחילה ברדיפת עזמי בשארה. החזון הדמוקרטי הזה נחשב בהקשר גזעני לחזון לא דמוקרטי ומאיים. הרי מי מאיים על הגזענות? הדמוקרטים. כן. הם איום על הגזענים ועל הגזענות.

עכשיו, אני לא נגד איחוד, אבל לא איחוד מפלגות אלא רשימה אחת, שבה כל מפלגה תשמור על הפרוגרמה והחזון הפוליטי והחברתי שלה. אני אשה פמיניסטית, אני אשה ליברלית. ויש הבדלים מאוד חדים ביני לבין התנועה האסלאמית. הבדלים במעמד האשה, בשוויון האשה, ובקודים וערכים חברתיים אחרים.

אבל אני לא מאמינה שהפלטפורמה הכי רלוונטית לוויכוח החברתי הזה היא הכנסת. לא. זה דיון פנים חברתי. הוא אמור להתנהל, אבל בתוך ועדת המעקב העליונה. ובתוך המפלגות, ובזירת העמותות, ובתקשורת. מעמד האשה והמאבק לזכויות האשה בתוך החברה הערבית לא מתבצע בכנסת. בכנסת מתבצעת ההצטלבות בין זכויות פמיניסטיות למאבק לאומי.

הימין הגזעני והשמאל המתנשא הם שני צדדים של אותו המטבע

אחת הטענות שמושמעות נגדך תדיר היא הביקורת שאת לא משרתת את האינטרס האמיתי של הציבור שאותו נבחרת לייצג, אלא עוסקת במקום זה בפרובוקציות שמושכות אלייך תשומת לב תקשורתית וציבורית. האם יש אמת בביקורת הזאת, ולמה באמת לא לבחור בסגנון קצת יותר מלטף?

כן, למה באמת לא לבחור בסטייל מלטף? הרי לא רק בחרנו בסטייל מלטף, היינו כל כך שקטים. הבעיה היא שהיינו יותר מידי שקטים. אחוז ההצבעה שלנו עד אמצע שנות השמונים למפלגות הציוניות היה יותר משמונים אחוז. דווקא נכנענו, דווקא פחדנו מאוד, דווקא לא יצאנו מספיק להפגנות, לא יצאנו מספיק למאבק לגיטמי ומרד אזרחי נגד המדיניות.

אני לא מאמינה בליטופים. ואני לא מאמינה, ואפילו אני נגעלת וסולדת מנקודת המבט הלא מוסרית והלא הגיונית, והטפשית, שהמדכא צריך לאשר את השיח של המדוכא. חשבת פעם על משוואה יותר טפשית מהמשוואה הזאת? חשבת פעם על נקודת הסתכלות יותר אבסורדית מזאת? המדכא בא למדוכא וממליץ לו איך לדבר! ואחר כך ממליצים לי איך להיאבק! חמישים שנה המלצתם לנו איך לדבר! חמישים שנה המליצו לנו איך להיאבק. חמישים שנה השמאל הציוני היה הפטרון, "תעשו את זה! ואל תעשו את זה! זה הגבול, זה מקובל, וזה לא מקובל", זה מגוחך! זה מגעיל! זה טפשי! זה פטרון עם תחושה של עליונות שהיא מגעילה.

אז או שיש לי ימין גזעני, או שיש לי שמאל מתנשא. אלה שתי האופציות שיש בפני. ואז, הימין אומר עלי אוייבת, עויינת, ואז השמאל הציוני, כמו הרצוג, כותב לי בצורה עדינה יותר ש"הדברים האלה לא יעשו" ו"את הגזמת" ו"את עברת את הקו האדום". שמאל מתנשא.

באותה המידה שאני מסרבת לגזענות, אני מסרבת להתנשאות ולעליונות ולגישת הפטרון. מי שם אותם פטרון על דרכי המאבק שלנו? איזה מדכא רוצה לעצב את המאבק של המדוכא? או שאתה תסכים עם המאבק שלי כפי שאני מחליטה שהוא יהיה, ועם השיח שלי כפי שאני מחליטה, ואתה תכיר בזהות שלי כפי שאני מגדירה אותה, או שאל תתמוך בי, ואל תתנשא ואל תהיה צבוע ותגיד שאתה שמאל.

אני לא רוצה להיות בין שתי האופציות האלה: גזענות או שמאל מתנשא וצבוע. אני מסרבת לשניהם ואני חושבת שהם מסוכנים באותה המידה. והשמאל הצבוע, הפטרון, המתנשא, הוא זה שמחזק את הימין הגזעני. והימין הגזעני הוא זה שמחזק את השמאל. אז יש שני צדדים לאותו המטבע, ואת המטבע הזה אני רוצה לזרוק.

לסיום, לא יוצא לך הרבה לפנות בחופשיות לציבור שקורא עברית. איזה מסר היית רוצה להעביר לציבור שקורא עיתונות בעברית, ומה החזון שלך?

החזון שלי והדרך שלי דואגת לחיי הנחטפים או הנעדרים, לא פחות מאשר לחיי החוטפים לכאורה. החזון שלי הוא לדאוג לזכויות אדם. אני לא נכנסתי לפוליטיקה מהדלת של הסכסוך הערבי-ישראלי. אני נכנסתי לפוליטיקה דווקא מהדלת של הרגישות לזכויות הנשים, ומהדלת של צדק.

הנאמנות שלי היא לצדק, הנאמנות שלי היא לערך האדם. לזה אני נאמנה. בין אם האדם הזה הוא אשה, ובין אם האדם הזה הוא פלסטיני. ואם תל אביב היתה במצור, ומליון וחצי אנשים היו שם, אני הייתי עולה על המרמרה כדי לשבור את המצור על תל אביב.

קודם כל אני לא תומכת במאבק בגלל שהוא פלסטיני, אלא בגלל שהוא צודק. קודם כל. הסיבה הראשונה, השניה והשלישית, היא בגלל שהוא צודק, והסיבה הרביעית היא בגלל שאני פלסטינית. וזה חלק מהגאווה העצמית שלי, הגאווה הקולקטיבית. ההיסטוריה של האדם היא חלק מהגאווה העצמית שלו, היא חלק מהמימוש העצמי. והלאומיות, הזהות הקולקטיבית, היא חלק מהגאווה העצמית והמימוש העצמי. ואם הקולקטיב לא מחזק את הערך של כבוד האדם וחירות האדם וזכויות האדם, אז אני לא רוצה אותו.

והחזון שלי הוא להגיע להסדר פוליטי שיבטא את המציאות שבה יש שני לאומים במולדת הזאת, שמגיע להם שוויון, בלי הפרדה. אני לא רוצה בידול לאומי. אני לא רוצה שפה אנחנו נקבץ את כל הישראלים, ושם אנחנו נקבץ את כל הפלסטינים, ולאלה ניתן מדינה ולאלה ניתן מדינה. אני לא רוצה את זה כי כל המולדת הזאת היא מולדת שלי. אני נמצאת בחיפא, ובטבריה, ומשמה גורשתי ב-48', כמו שאני נמצאת גם ברמאללה. כן. ואנחנו רוצים מציאות דו לאומית בלי הפרדה, ורק עם עקרון השוויון והגדרה עצמית וזהות קולקטיבית, הגדרה לאומית.

מדינה יהודית היא ביטוי גזעני להגדרה קולקטיבית של היהודים הישראלים. אני מסכימה להסדר מדיני לא גזעני של הגדרה עצמית קולקטיבית. צריכים להבדיל בין מדינה יהודית לבין הגדרה עצמית. הגדרה עצמית חייבת להיות בתוך מדינת כל אזרחיה, וחייבת להיות הגדרה עצמית דמוקרטית. היא יכולה להיות בגבולות 48', והיא יכולה להיות מהנהר ועד הים, זה לא משנה בשבילי. בשבילי העקרונות הם צדק. צדק וכבוד האדם.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf