newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שש פעמים הזינו אותי בכפייה, רק כדי לשבור את שביתות הרעב שלי

הרב מיכאל ריבקין נכלא בברית המועצות של שנות השמונים בשל פעילותו לזכויות אדם. כששבת רעב הזינו אותו בכפייה, ועד היום הוא זוכר את הכאב וההשפלה. לקראת אישור חוק הזנה בכפייה בכנסת

מאת:

כותב אורח: הרב מיכאל ריבקין

לפני זמן לא רב אושרה בכנסת בקריאה ראשונה הצעת החוק על הזנה בכפייה של אסירים שובתי רעב. קורא שאינו בקיא בנושא עלול לא להבין מיד במה מדובר.

כלפי ננקטה הזנה בכפייה בשתי הזדמנויות שונות. הפעם הראשונה הייתה במוסקווה, בינואר 1983, בבית המעצר של הקג"ב. שימוע בתיק שלנו בבית המשפט העליון של הפדרציה הרוסית נקבע לסוף ינואר. ביום שנקבע לא הוזמנתי למשפט ולא הוצג בפניי כל מידע חדש על מעמדי או כל הסבר למאסרי. כעבור כיומיים הכרזתי על שביתת רעב בדרישה לנהל נגדי משפט או לשחרר אותי מיד. כ-200 העצירים המינהליים ששביתת הרעב שלהם נגמרה לא מזמן הציגו דרישות דומות.

ביום הרביעי לשביתתי נכנס לתא שלי מפקד בית המעצר, סגן-אלוף פֶטְרֶנְקוֹ. זמן-מה הוא הסתכל בעיניי בשקט (אני זוכר היטב את מבטו), ואחר-כך אמר: "ריבקין, יש לגביך חוות דעת רפואית שאושרה על-ידי הפרקליט, על הזנה בכפייה. נאכיל אותך דרך האף. זה מאוד מכאיב, אף אחד לא מחזיק מעמד יותר מפעם אחת. גם אתה לא תחזיק, ממילא תסיים את השביתה. אז מה זה משנה – יום לפני או יום אחרי? חסוך מעצמך סבל מיותר". לא יודע לגבי האחרים, אבל אני באמת לא החזקתי מעמד יותר מפעם אחת…

לתא נכנסו ארבעה אנשים, כולם עם חלוק לבן מעל המדים. הצמידו אותי למיטה והידקו ברצועות. אבל לא היה בכך כל צורך. אחרי שהכניסו לי לאף זונדה בקוטר של 5-7 מילימטר, כאב אדיר אפף את ראשי. לא רק להיאבק – אפילו להזיז את הראש לא יכולתי. הפרוצדורה נמשכה רק כמה דקות, אבל לי הן נראו כמו שנים. אחרי הוצאת הזונדה, נשארתי לשכב בלי נוע על המיטה למשך שעה נוספת, פולט דם מאפי.

> החוק המאפשר הזנה בכפייה של שובתי רעב הוא מתן הכשר לעינויים

הרב מיכאל ריבקין (צילום: נרינה מליקיאן)

הרב מיכאל ריבקין (צילום: נרינה מליקיאן)

מה מעניין בסיפור הזה? כמובן ששום סיבות רפואיות להזנה כפויה לא היו ולא יכלו להיות ביום הרביעי לשביתת הרעב של אדם בריא. בוודאי שלא היו סיבות להאכלה דרך האף. פטרנקו אמר לי במפורש כי המטרה לא היתה להכניס לקיבה שלי כמות מסויימת של מזון, אלא לגרום לי, על-ידי כאב בלתי-נסבל, להפסיק מיד את השביתה.

פחות כאב, יותר השפלה

למען האמת, עינוי כזה היה נדיר אפילו ב"תקופת הקפאון" הסובייטית. לכן אספר על המקרה השני שהיה טיפוסי יותר בבתי-סוהר סובייטיים. כאשר ב-15 אוגוסט 1986 הכרזתי על שביתת רעב בבית-הכלא בצִ'יסְטוֹפּוֹל (שבטָטַרְסְטָן), האכילו אותי בכוח רק ביום ה-28. מכיוון שאת עשרת הימים האחרונים של שביתת הרעב ביליתי בצינוק קר, תשישותי כבר נראתה לעין, למרות שעוד לא הגעתי למצב של דיסטרופיה.

הפעם "האכילו" אותי שלושה. הם הושיבו אותי, שניים ישבו על ברכיי, החזיקו את ידיי והידקו את ראשי. ניסיתי להתאמץ, אך לא יכולתי להניע לא את ידיי ולא את ראשי ולו קצת. השלישי, לבוש בחלוק, החזיק מכשיר מיוחד לפישוק השיניים. מהר מאוד הרגשתי שהתחילו לפשק את הלסתות שלי עם המכשיר, כאשר הוא מתקדם פנימה עם כל סיבוב ולוחץ על הלשון כלפי מטה. אחר-כך הכניסו צינור לגרוני והתחילו להזרים אוכל נוזלי. זה לא היה תענוג, בלשון המועטה. מה גם שבדרך כלל אני נושם דרך הפה, וכמעט נחנקתי כאשר נאלצתי לנשום דרך האף.

אולם, שוב נוכחתי לדעת שהכל בעולמנו יחסי. כי בהשוואה למה שעברתי בבית המעצר במוסקווה זה לא כאב כל-כך. ההאכלה דרך הפה היתה יותר משפילה מאשר מכאיבה. במקרה זה אכן היתה הצדקה מסויימת להזנה כפויה, למרות שהיה בה גם מרכיב של ביזיון. בסך הכל הואכלתי בכוח דרך הפה חמש פעמים, עד שב-21 בספטמבר הפסקתי את שביתת הרעב.

לפי הוראות בתי הסוהר בברית-המועצות, נועדה הזנה בכפייה להציל שובתי רעב ממוות. אך כפי שאתם רואים, במציאות היא נועדה לעתים להפסיק את שביתת הרעב בעזרת עינויים פיזיים ומוסריים. יתרה מזו, היו גם מקרים כאשר דווקא ההאכלה הכפויה גרמה למות האסיר.

כאשר שביתת רעב היא בעלת אופי פוליטי השלטונות יכולים להחליט להפסיק אותה מיד ולהורות על הזנה בכפייה של השובתים. החלטה כזו יכולה להתקבל גם בשלבים מוקדמים של שביתת הרעב, כאשר אין שום סיבה רפואית להאכלה כזו. נסיוני האישי מאשר זאת.

* הרב מיכאל ריבקין הוא מרצה ורכז במדרשת ירושלים. בעל תואר שני במקצועות התורה שבעל פה בסמינר לרבנים בירושלים ממכון שכטר ליהדות קונסבטיבית. חבר בוועד המנהל של "בצלם" משנת 1989. לפני העליה לארץ היה פעיל לזכויות אדם בברית המועצות וחבר בקבוצות של צעירים מתנגדי המשטר במוסקווה. בשנת 1982, נעצר ונידון לשבע שנות מאסר במחנה בטטרסטן ונאסר עליו לחזור למרכז רוסיה.

הפוסט פורסם במקור ברוסית באתר רלוונט-אינפו, ותורגם על ידי אולגה בירמן. הוא פורסם גם באנגלית באתר 972+

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf