את מחיר ההפחתה במסים בעשור האחרון שילמו העניים

מירב ארלוזורוב פרסמה לאחרונה טור בדה-מרקר שכותרתו: "ההכנסה שלכם גדלה, האם אתם מרוצים?" לטענתה, "כולם" בישראל הרוויחו מהקיצוץ במסים בחמש עשרה השנים האחרונות. יתרה מכך, ארלוזורוב קובעת בנחרצות כי הפחתת המיסוי תורגמה לרמת חיים גבוהה יותר לכולם:

משמעות הנתונים חד משמעית: רמת החיים של אזרחי ישראל עלתה בעשור האחרון, גם ברמות השכר הנמוכות והבינוניות. אמנם רמת החיים של בעלי השכר הגבוה עלתה יותר, אבל לא בהפרש גדול. ובכל מקרה, כמעט כולם הרוויחו תוספת של רמת חיים ניכרת.

כדי לבסס קביעה זו, ארלוזורוב מתייחסת בטור לגרף אחד שנכלל בדו"ח השנתי האחרון של בנק ישראל (פרק ו', עמוד 147). אלא שבפועל, אין כמעט שום קשר בין הנתונים בהם היא עושה שימוש לבין המסקנה המשונה שהיא גוזרת מהם.

קודם כל, יש להבהיר נקודה בסיסית אחת, שלפחות אותי בלבלה. הגרף והנתונים בהם משתמשת ארלוזורוב אינם מתייחסים לרמת ההכנסה. הם רק מתארים את השינויים ברמת המס עצמה. כלומר, מה שהגרף מראה הוא שאם מפחיתים מסים, אנשים משלמים פחות מסים.

קיצוץ במסים לא מוביל בהכרח להכנסה גבוהה

אם מסקנה זו נראית בנאלית ומובנת מאליה, זה משום שהיא אכן כזו. אפשר להפחית מסים לקבוצה מסוימת מבלי שהכנסתה תעלה אם ההכנסה שלה לפני מסים יורדת. וגם ההפך הוא הנכון – אפשר לעלות את שיעורי המס, וההכנסה הפנויה עדיין תעלה, אם הברוטו יגדל יותר מאשר המסים. להבחנה זו חשיבות רבה מאוד, כי היא מעלה שאלה קריטית: מה ההשלכות העקיפות והרחבות יותר של קיצוץ במסים?

אם קיצוץ במסים מוביל גם להפחתת תקציבי החינוך, התשתיות והבריאות (כפי שאכן קרה בפועל בישראל בין השנים 1999 ל-2013), הוא יכול לפגוע בצמיחה. אם הצמיחה איטית יותר, גם הגידול בהכנסות ברוטו של משקי הבית איטי יותר. אי אפשר להסתכל על מסים בצורה מבודדת, ולהניח באופן אוטומטי שקיצוץ בהם מוביל להכנסה גבוהה יותר.

האם הגרף מראה, כפי שארלוזורוב טוענת, שהרווח מהפחתת המס התחלק בצורה רחבה ושוויונית בין העניים והעשירים? ובכן, גם אם נתבונן בגרף כפשוטו, יש בבירור קבוצה אחת שכמעט ולא נהנתה מהקיצוץ במס – העניים ביותר, אלו שמרוויחים אלף, אלפיים או שלושת אלפים שקלים בחודש.

אבל גם לגבי קבוצות קצת פחות חלשות, הגרף מטעה מאוד. ההטעיה נובעת מתרגיל שעשו ב"דה-מרקר" בהחלפת כותרות. הכותרת בגרסה שלהם לגרף היא "כולם נהנו מצמיחה בהכנסה הפנויה" ותת הכותרת היא "הגידול בהכנסה הפנויה בישראל בין 1999 ל-2013, בחלוקה לרמות שכר". לעומת זאת הכותרת בגרסה של הגרף בדו"ח בנק ישראל היא "הגידול שחל בהכנסה הפנויה החודשית בין 1999 ל-2013, בעקבות השינוי במסים הישירים, והתפלגותו באוכלוסייה" (ההדגשה שלי).

מילות המפתח שהשמיטו בדה-מרקר הן "בעקבות השינוי במסים הישירים". כאמור, הגרף לא מראה את השינוי בהכנסה, אלא את השינוי במסים. אבל יש חשיבות רבה גם למילה "הישירים". בנק ישראל, מבחין בין "מסים ישירים" – מס הכנסה, ביטוח לאומי, מס בריאות – המוטלים בעיקר על הכנסות של משקי בית, לבין "מסים עקיפים" – כמו מע"מ, מס רכישה, מס שבח ועוד, המוטלים בעיקר על הוצאות.

עליית המסים העקיפים משפיעה בעיקר על האחוזונים הנמוכים

המסים הישירים בישראל הינם, ככלל, פרוגרסיביים. כלומר, ככל שמצבך הכלכלי טוב יותר, כך אתה משלם אחוז יותר גבוה מהכנסתך במס. לעומת זאת, המסים העקיפים בישראל (כמו בכל מקום אחר) הם רגרסיביים. כלומר, ככל שמצבך הכלכלי רע יותר, כך אתה משלם אחוז מס גבוה יותר. שיעור המס לא משתנה בהתאם לרמת ההכנסה (אחרי הכול, הסופרמרקט לא יודע אם אתה עשיר או לא כשהוא מוסיף מע"מ למחיר), אבל משקי בית עניים יותר מוציאים חלק גדול יותר מהכנסתם על מסי צריכה מאשר משקי בית עשירים יותר. לכן העול של מע"מ או מסים עקיפים אחרים כבד יותר עליהם באופן יחסי.

התוצאה מדהימה: הרגרסיביות של המסים העקיפים מבטלת כמעט לגמרי את הפרוגרסיביות של המסים הישירים. כך משפחות בחמישית התחתונה של חלוקת ההכנסות משלמות 30 אחוז מהכנסתן במסים, בעוד משפחות בחמישית העליונה משלמות 31 אחוז! (עפ"י אותו הדו"ח של בנק ישראל, פרק ח', עמוד 206).

אם נחזור לטור בדה-מרקר, ההשמטה של הביטוי "מסים ישירים" מהגרף מטעה ביותר, כי היא גורמת לקורא לחשוב שכלל היסים ירדו בצורה שוויונית. אלא שהמס שהכי קשה לשכבות החלשות, והכי קל על העשירים – מס ערך מוסף – עמד בשנת 1999 על 17 אחוז, וב-2013 היה למעשה גבוה יותר – 18 אחוז. עליית מס זו נפלה הרבה יותר על החמישון התחתון (שמשלם כמעט רבע מהכנסתו במע"מ), מאשר על החמישון העליון (שמשלם פחות מעשירית מהכנסתו במע"מ). שינוי זה לא בא לידי ביטוי בשום צורה בגרף, למרות שהוא מבטל לפחות חלק מההטבה לעשירונים התחתונים.

האם הציבור מעוניין ב"ניו דיל"?

על בסיס המידע החלקי והמטעה שהיא מציגה, והמסקנות "החד משמעיות" השגויות שהיא גוזרת ממנו, מציירת ארלוזורוב תמונה מופרכת של "ניו דיל" שכביכול הוצע לציבור הישראלי ב-15 השנים האחרונות. לפי תמונה זו, הישראלים עשירים יותר באופן פרטי, אך מקבלים פחות שירותים. בפועל, כפי שהראיתי, אין בסיס לטענה לפיה רוב הישראלים הרוויחו משמעותית מהורדת המסים. לעומת זאת, אין ספק שרובם נפגעו קשות מהפגיעה בשירותים החברתיים. וכפי שהירידה במסים היטיבה יותר עם העשירים, כך גם הקיצוץ בשירותים פגע יותר בכל אלו שמתחתם, שנשענים הרבה יותר על קצבאות, חינוך ובריאות ציבוריים, וכדומה.

ארלוזורוב, שמתעלמת מנקודות אלו, מתקשה להאמין שהציבור הישראלי באמת דוחה את העסקה שהיא מציעה. אבל לגבי עמדות הציבור, אין צורך בספקולציות. במחקר דעת קהל של כהן, מזרחי ויובל מאוניברסיטת בן גוריון (PDF) נמצא כי:

באופן כללי, הציבור מוכן לשלם יותר מסים עבור שורה רחבה של נושאים הקשורים לתחום מדינת הרווחה… סיוע לאוכלוסיות במצוקה, הגדלת קצבאות הזקנה, הגדלתו של סל ביטוח הבריאות, חינוך חינם… מעניין מאוד היה למצוא כי נושא הבטחון אינו עולה על נושאי החינוך, בריאות ואף קצבאות הזקנה (מבחינת מוכנות הנשאלים לשלם עבורו יותר מס)…

שימו לב שהשאלה היא לגבי המוכנות האישית לשלם יותר מסים, לא לגבי התמיכה בהעלאת מיסים על העשירים בלבד. אני מניח שלו זו הייתה האופציה המוצגת בפני הנשאלים, ההתנגדות לעסקה שמציעה ארלוזורוב הייתה רחבה בהרבה. כך או כך, אין תמה ש"העסקה" הזו מעוררת תרעומת רחבה, כאשר קבוצה אחת (העניים והמעמד הבינוני) משלמת את המחיר וקבוצה אחרת (השכבות המבוססות) נהנית מההטבה.