newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ככה למדתי לא להאמין למה שמספרים לנו הצבא והמשטרה

במרץ 1987 קיבל אורן כהן, אז כתב של "חדשות" בעזה, סיפור על נאילה עאיש, עצירה פלסטינית שעונתה והפילה במעצר. המשטרה הכחישה את קיומה, כהן פרסם. היום, הוא אומר, לאף אחד כבר לא היה איכפת

מאת:

הקולנוע אוהב את עולם העיתונות. העיתונאי החוקר, הזאב הבודד, שמקבל טלפון באמצע הלילה ממישהו שהוא לא מכיר ואומר לו בקול צרוד: "חכה לי בפינת רחוב אפלה, אני אלבש משקפי שמש, יש לי משהו לספר לך", ואז העיתונאי/ת יוצא לדרך ארוכה לחשוף את האמת. המציאות היא בדרך כלל שונה. היא היתה כמעט הפוכה במקרה שאורן כהן, אז כתב עיתון "חדשות" עליו השלום, מתאר היום כסיפור העיתונאי הכי גדול שלו: חשיפת העובדה שצעירה פלסטינית, נאילה עאיש שמה, נעצרה בעודה בהריון, עונתה במעצר, הפילה, לא זכתה לטיפול רפואי, ומערכת הביטחון הסתירה את דבר מעצרה במשך חודש שלם.

הסיפור הזה, מספר היום כהן, הגיע לכתבים רבים במרץ 1987. רוני בן אפרת, אז פעילה בקבוצת "דרך הניצוץ", ארגון שמאל שהוציא גם עיתון אקטיביסטי באותו השם, היא שאספה את המידע לגבי עאיש וניסתה לעניין בו עיתונאים. במאמר מפורט שפרסמה ב"דרך הניצוץ" כשבועיים לאחר שהפרשה כבר התפוצצה, סיפרה בן אפרת כי המידע היה בידי "עיתונאים בכירים בעיתונות הכתובה ובטלוויזיה", אבל הם בחרו לא לפרסם אותו משום שהמשטרה הכחישה שהיא מחזיקה עצירה בשם נאילה עאיש, בעוד שבפועל היא היתה במעצר במגרש הרוסים בירושלים כבר במשך חודש. "אם להאמין לעיתון אל פג'ר או למשטרה, אני מאמין למשטרה", ציטטה בן אפרת מדברי "כתב טלוויזיה בכיר", שהסביר מדוע החליט לא לפרסם את המקרה.

נאילה עאיש ובנה, מג'ד. (הצילום באדיבות נאילה עאיש)

נאילה עאיש ובנה, מג'ד. (הצילום באדיבות נאילה עאיש)

על כהן ההכחשות של המשטרה לא עבדו. כבר אז, אחרי כשנה וחצי של עבודה ככתב "חדשות" בעזה, הניסיון שלו לימד אותו לא להאמין למה שהממסד הביטחוני אומר בנוגע לפלסטינים. "בכל השנים שלי בתפקיד", אומר כהן, שמונה כמה חודשים מאוחר יותר לכתב שטחים וכיסה את רוב האינתיפאדה הראשונה עבור "חדשות" (גילוי נאות, גם אני עבדתי ב"חדשות" – מ.ר.), "כמעט לא היתה פעם שסיפור שקיבלתי מפלסטינים התברר כלא נכון, ואני מדבר על רמות דיוק מדהימות. לעומת זאת, כל התגובות שקיבלתי מגורמים רשמיים לא היה בהן כלום. הייתי יכול להיות ברצועה, כשמסביבי יורים גז מדמיע וירי חי ויש פצועים והרוגים, ומדובר צה"ל היו אומרים לי שהמצב שקט. פיתחתי חוסר אמון מובנה בתגובות של הגופים 'שלנו'".

דרך איש קשר פלסטיני, כהן נסע למחנה פליטים בעזה ופגש שם את ג'מאל זקות, בעלה של נאילה. זקות הראה לו מסמכים רפואיים שהעידו שנאילה אכן היתה בהיריון בזמן מעצרה. במשטרה המשיכו להכחיש לא רק שעאיש עברה הפלה, אלא שהיא בכלל מוחזקת אצלם. אבל כהן החליט לפרסם. הסיפור היה חזק מדי: צעירה שנעצרה כשהיא בהריון, סיפרה לחוקרים שלה על מצבה, אבל להם לא היה אכפת. אמרו לה: 'את כמו גבר בשבילנו'. כדי לסחוט ממנה הודאה, הם שמו שק על ראשה, היכו אותה, מנעו ממנה שינה, השאירו אותה בחוץ בקור הירושלמי, ובעיקר: התעלמו מהתלונות שלה שהיא סובלת משטפי דם ואיבדה את העובר שלה, ומנעו ממנה טיפול רפואי. כתבים אחרים, כתבה אז בן אפרת, "מלכתחילה סברו כי המקרה גרוע מכדי שיהיה אמיתי".

העורכים של כהן הלכו איתו. ב-15 במרץ 1987 הסיפור פורסם תחת הכותרת "עונתה במעצר והפילה את עוברה". הוא עשה רעש גדול. "למחרת המשטרה עשתה מסיבת עיתונאים והודתה שהסיפור נכון", מספר כהן, "הם אמרו שהם לא שיקרו, כי היא היתה במעצר שב"כ ולא אצלם. אבל איך אתה יכול לקרוא למישהו שאומר שאין לו עצירה כזו, ובסוף מתברר שהיא קיימת? זה שקר. מדברים איתנו על ארגנטינה, על אנשים שנעלמו. זה קרה לנו. העלימו בן אדם. אבל אנחנו לא רואים את הדבשת של עצמנו". הפרסום עזר מאוד לעאיש. למחרת פרסומו היא נלקחה לראשונה לבדיקה רפואית שאותה ביקשה כבר שבועות ארוכים, וכעבור ימים ספורים שוחררה בערבות. סיפורה עומד במרכזו של הסרט "נאילה והאינתיפאדה" שפתוח לצפייה חופשית פה באתר.

לשכב על הרצפה ליד פלסטינים

כהן, יליד שכונת התקווה בתל אביב ובן למשפחה ממוצא עיראקי, מספר שכבר כשהגיע לסקר את עזה ואחר כך גם את הגדה, הדעות הפוליטיות שלו היו מגובשות. הוא התחנך בשומר הצעיר וידע שהכיבוש רע. החוויות שלו מהשירות הצבאי רק חיזקו את התחושות האלה. "אני זוכר את עצמי הולך במחנה שאטי ביום האדמה הראשון ורואה מולי ילד שמסתכל עליי. הוא היה מבועת. לא ידע מה אני הולך לעשות לו", מספר כהן. במקרה אחר, הוא קיבל פקודה לעמוד מול דלת צדדית בבית באחד ממחנות הפליטים ולירות במי שינסה להימלט דרכה. "הדלת נפתחה", משחזר כהן, "יצא זקן בגלביה. לא יריתי. הוא הלך לכיוון שלי, השתין מרוב פחד, קילל אותי ואת המצב. ואני עומד שם, רק מחכה שהסיוט ייגמר". המפקדים שלו רצו להעמיד אותו לדין באשמת המרדה, לאחר שבמקרה אחר אמר לפלסטיני מבוגר, שהחיילים הוציאו מביתו כדי שיפנה מחסום אבנים ברחוב, "אל תפחד, לא יקרה לך כלום".

אורן כהן. פיתחתי חוסר אמון מובנה בתגובות מערכת הביטחון (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

אורן כהן. פיתחתי חוסר אמון מובנה בתגובות מערכת הביטחון (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

כהן שימש ככתב בבאר שבע, וב-1985, שנתיים לפני האינתיפאדה, מונה לכסות את עזה. "ראיתי אותה באה", הוא אומר. אחת החוויות שזכורות לו היטב מתחילת דרכו ככתב בעזה היתה לאחר ששני צעירים נהרגו מאש של חיילים בביר זית. אחד מהם היה משג'אעיה, וכהן נסע לבדו, עם המכונית שלו, לבית המשפחה. "אז לא הרגשתי פחד, היינו בצד המנצח", הוא מסביר את הנסיעה שלו למה שנתפס היום כלב המאפליה. זה לא עבר חלק. בשלב מסוים, כמה צעירים בבית האבלים זיהו שהוא ישראלי, התחילו לצעוק 'יהודי, יהודי'. דחפו אותו. "מישהו מבני המשפחה קם וצעק: 'שאף אחד לא ייגע בו, חשוב שהעיתונות בישראל תכתוב עלינו'", הוא מספר.

כשיצא מהבית, ראה ג'יפ של צה"ל. אבל במקום ללכת לג'יפ ולבקש מחסה, כהן זחל כך שהחיילים לא יראו אותו, הגיע למכונית שלו וחזר הביתה. בדיעבד, הוא אומר, הוא קנה ככה את לב העזתים. הם ראו שהוא לא בצד של החיילים. כעבור כמה ימים, מספר כהן, הוא הרגיש מה זה להיות בצד השני. הוא הגיע יחד עם צלם "חדשות", ישראל יוסף, לכסות הלוויה בעזה. "פתאום החיילים התחילו לירות באוויר", נזכר כהן, "זו היתה הפעם הראשונה שירו מעליי ככה. הכדורים פגעו בבתים וחזרו לאדמה. מצאתי את עצמי שוכב על הרצפה ליד הפלסטינים. הצלם נעלם לי. הוא רץ לחיילים. אבל לא יכולתי לצאת ולצעוק 'ישראל, ישראל'. הפלסטינים ראו שאני איתם."

זה לא שהוא איבד את הזהות שלו. הוא זוכר מקרה שבו נכח במפגש רגיש של מנהיג בפתח בעזה עם פעילים באינתיפאדה. הפעילים ביקשו מאיש הפתח לא לדבר בנוכחתו של כהן. המנהיג הרגיע אותם: "הו מוש סיוני", הוא לא ציוני. אני כן, תיקן אותו כהן. "אבל הוא בסדר", סיכם איש הפתח.

"הדרך היחידה לראות את הסיפור הפלסטיני", אומר היום כהן במבט לאחור, "הוא להיות הֶם. את הקול של החיילים והפוליטיקאים כולם מביאים. פעם אחת, אחד העורכים שלי אמר לי: 'נמאס לי מהערבים שלך, תביא לי סיפורים על חיילים שלא ישנים בלילה'. אמרתי לו שהייתי בשטחים וממה שאני זוכר, כולם שם ערבים."

כהן מספר שחווה "משבר זהות ענקי" בזמן ואחרי התקופה שלו ככתב שטחים. הוא לא היה יכול לראות חיילים בלי לפחד מהם, להירתע מהם. גם הפער בין מה שקורה בשטחים ולמה שקורה בתוך ישראל היה קשה לעיכול. "הייתי חוזר מהשטחים לירושלים, 15 קילומטר בסך הכל, שלוש דקות נסיעה, ועברתי עולם. הדיסוננס היה קשה".

זכר את שמו הערבי של הפרח מהחצר של סבא

הרקע המשפחתי שלו שיחק תפקיד משמעותי בהזדהות שחש עם הצד הפלסטיני. "לא דיברתי ערבית בבית, אבל סבא שלי דיבר רק ערבית. קראו לו עבדאללה". אחרי זמן קצר של הסתובבות בעזה, הערבית חזרה אליו, יחד אולי גם עם הזהות התרבותית. "אני זוכר את עצמי יושב על מרפסת בווילה בשכונת רימאל (שכונת הווילות של עזה – מ.ר.), ומסתכל למטה, לחצר. פתאום הבנתי שאני יודע את השמות, בערבית, של הפרח ושל העץ בחצר, כי פרח כזה ועץ כזה היו בחצר של סבא שלי".

חייל במחסום באינתיפאדה הראשונה. לא יכולתי לראות חיילים (צילום: יעקב סער / לע"מ)

חייל במחסום באינתיפאדה הראשונה. לא יכולתי לראות חיילים (צילום: יעקב סער / לע"מ)

כהן הרגיש שונה מכתבי שטחים שרובם היו יוצאי יחידות מודיעין או שב"כ. אבל למרות שהם כנראה לא חשו את ההזדהות שהוא חש עם הפלסטינים, היה אז עדיין חשוב לעיתונות הישראלית לשמוע מה קורה לפלסטינים, לתת פנים לסיפורים שלהם. "היתה רגישות לסיפורים אנושיים, לפרצופים, לשמות, אפשר היה להתחבר", אומר כהן. "אם הייתי מפרסם את הסיפור של נאילה היום, לאף אחד לא היה אכפת".

כהן זוכר אפילו מקרה שבו דן מרגלית כתב שכתבי השטחים מועלים בתפקידם. "פעם לכל הרוג פלסטיני היה שֵם, היתה תמונה שלו, היום כבר לא", מצטט כהן מהזיכרון את המאמר של מרגלית. כהן התרגז. באותו יום, נהרגו 24 פלסטינים בשטחים בהפגנות אחרי שישראל הרגה את אבו ג'יהאד בטוניס באפריל 1988. צה"ל דיווח על שלושה הרוגים. כהן השיג את מספרו הפרטי של מרגלית. "אני רוצה ממך עצה", הוא אמר למרגלית, "נהרגו היום 24 פלסטינים, אתה יכול לעזור לי להשיג את התמונות שלהם?" מרגלית, מספר כהן, כעס. "מאיפה אתה ממציא את המספרים האלה?", משחזר כהן את השיחה עם מרגלית, "צה"ל אמר שיש שלושה הרוגים".

כהן מתאר לא רק עיתונות שהיה לה אכפת אז ממצוקות של פלסטינים, אלא גם רצון של פלסטינים לדבר עם ישראלים, לעבוד איתם יחד. היום, שלושים שנה מאוחר יותר, עם הגדר מצד אחד, האטימות הישראלית כלפי הפלסטינים מצד שני, וחוסר הרצון של הפלסטינים לעבוד עם ישראלים מצד שלישי, מציאות כזו נראית רחוקה מאוד.

האינטימיות הזו עם הפלסטינים אפשרה לכהן לעשות דברים שהיום נראים בלתי אפשריים. הוא נסע לעשות סיפור בביתא, כפר פלסטיני ליד שכם. אחרי שסיים את הראיונות, נכנס למכונית שלו כדי לחזור לירושלים. כשהתחיל לנסוע, הבין שיש לו פנצ'ר. מישהו שם לו נינג'ה, מעין דוקרן, בגלגל. "אני מסתכל במראה ורואה חבורה של צעירים הולכת אחרי", הוא מספר, "הבנתי שאם אני עוצר להחליף גלגל, הלך עליי". כהן נזכר ששנה קודם לכן, הוא ראיין בכיר בחמאס בכפר, שצה"ל הרג את בנו. הוא זכר איך נוסעים לביתו של איש החמאס, עלה עם הרכב שלו על הגדר, הגיע עד המרפסת. איש החמאס ואשתו יצאו אליו, הוא הראה להם את את הנינג'ה בגלגל. הם זיהו את כהן, בירכו אותו והזמינו אותו פנימה. "החמסניק צעק לשבאב ושאל אותם מה קרה. הם הסבירו לו שהם הלכו אחריי כדי להגיד לי שיש לי פנצ'ר. הוא אמר להם: לכו, תקנו את הגלגל שלו ותחזירו אותו לכאן". בסופו של דבר אותם צעירים, שכנראה תכננו לעשות בכהן לינץ', כי חשבו שהוא איש שב"כ, ליוו אותו בדרך החוצה מהכפר.

"הרי האנשים שהכי דומים לנו הם הפלסטינים. הם העם היחיד שהיינו יכולים להגיע אתו לשלום אמיתי, לא שלום בין מנהיגים. הם מכירים אותנו, אינטימית, וזה הכי כואב"

"הרגו לו את הילד, והוא הציל אותי", אומר כהן. ההסבר של כהן פשוט: "אתה מסתכל על בן אדם בעיניים, אתה מדבר אתו, הוא הופך אדם". זה בדיוק האתגר שהוא התמודד מולו כעיתונאי בשטחים. "הדרך היחידה להתעלם מהפלסטינים היא להפוך אותם למה שהוא פחות מבני אדם. להגיד שההורים הפלסטינים שולחים את הילדים שלהם למות כי לא איכפת להם מהם."

תקשורת מיישרת קו

כהן לא בטוח שהתקשורת הישראלית מלבה את השנאה לפלסטינים, בטח לא במכוון. "אבל אני חושב שהיא ממהרת ליישר קו עם מה שהיא חושבת שהציבור רוצה לשמוע", אומר כהן. "אני זוכר את אהוד יערי קורא 'לרוצץ את ראש הנחש' של סדאם חוסיין. רבאכ, הוא אולי דיקטטור, אבל אתה עיתונאי. אנחנו מסתכלים על כל הערבים, כולל הפלסטינים, כעל גוש אחד ומאיים, בלי יכולת לשקול את מאזן הכוחות: מי בעד מי, מי איתנו ומי נגדנו".

בכל מקרה, כמו במקרה נאילה, התקשורת נוטה לקנות את הסיפורים שמערכת הביטחון מוכרת לה, טוען כהן. הוא זוכר מקרה שהמשטרה הוציאה הודעה שהתגלתה מכונית תופת ליד בנייני האומה בירושלים, קרוב למלון שהתאכסן בו שר החוץ האמריקאי שהיה אז בביקור בישראל. "יצאתי למקום ושמעתי קצין חבלה שאומר שהמכונית הזו מסוכנת כמו אוטו שמוביל עיתונים. אבל הצנזורה לא נתנה לי לפרסם. שנים אחר כך הרציתי בסמינר של דובר צה"ל, תיארתי את המקרה ואמרתי שאני חושב שזה היה אירוע יזום כדי להראות לשר האמריקאי כמה מסוכן פה. קם בחור מדובר צה"ל ואמר לי: 'אתה צודק'".

דובר צה"ל, אומר כהן, עובד בשיטה מתוחכמת. הוא לא נועל את עצמו על גרסה, ככה שאם יתברר שהיתה מצלמה במקום, תמיד אפשר לטעון שצה"ל לא שיקר. הציבור קונה את זה. "בעיני הציבור, אני הייתי שקרן, בוגד מוציא את דיבתה של ישראל", הוא אומר. אבל היו גם רגעים אחרים. "יוסי קליין (העורך הראשי של "חדשות" – מ.ר.) הראה לי מכתב שהגיע ממילואימניק ששירת בעזה. הוא כתב ש'חדשות' צריך להיות גאה שאני מדווח בדיוק מה שקורה, וההכחשות של דובר צה"ל הן לא אמת".

אחרי שעזב את "חדשות", שימש כהן כראש מחלקת אקטואליה בגל"צ. היום הוא עובד כעורך ב"כלכליסט". לא מכסה את השטחים. עם חלק מהחברים הפלסטינים הוא שומר על קשר, אבל בעיקר בטלפון. בנו, תום, חי את התרבות הערבית דרך המוזיקה. הוא המנצח והמנהל המוזיקלי של תזמורת ירושלים מזרח מערב, שבני שלוש הדתות מנגנים בה לא מעט מוזיקה ערבית, לצד מוזיקה יהודית ואחרת.

בזמן הסכמי אוסלו, כהן היה חלק מהאופוריה. "הפרחים והאורז וענפי הזית שהגישו לחיילים – זה היה אמיתי", הוא אומר. "זה היה דבר שתפסנו אותו והרסנו אותו. גם הם הרסו. האוטובוסים שהתפוצצו זה לא דבר שאפשר להתגבר עליו". באותם ימים, הפלסטינים היו מוכנים להסתפק במדינה. כהן זוכר חבר מעזה שתיאר לו במפורט את הבית של המשפחה שלו בבאר שבע, אבל אמר לו: 'תן לי מדינה ועזוב אותי ממה שהיה לי'. היום, חושב כהן, עברנו את נקודת האל-חזור, אי אפשר כבר לעשות הפרדה.

ובכל זאת, גם היום כהן מאמין שדווקא עם הפלסטינים הכי קל לישראל לעשות שלום. הוא זוכר שהתלווה לביקור של יצחק רבין, בתור שר הביטחון, בכיכר מנארה ברמאללה. "ניגשו אליו אנשים ואמרו לו: למה אתה עושה לנו את זה", נזכר כהן, "את זה יכולים להגיד רק אנשים שמרגישים שיש להם משהו משותף איתנו, גם אם אנחנו בסכסוך שכנים. הרי האנשים שהכי דומים לנו הם הפלסטינים. הם העם היחיד שהיינו יכולים להגיע אתו לשלום אמיתי, לא שלום בין מנהיגים. הם מכירים אותנו, אינטימית, וזה הכי כואב".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf