newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

האמנם יש דבר כזה "חינוך מזרחי"?

ספר חדש, "ללמוד מהמזרח", פורס משנה חינוכית שמתבססת על ערכים מזרחיים. אך בסוף מתברר שהמרחק בין מזרח ומערב קרוב מתמיד

מאת:

"ללמוד מהמזרח", ספר חדש מאת ניסים אבישר (הוצאת מופ"ת) משך את תשומת ליבי בזכות כותרת המשנה שלו: "מזרחיות, חינוך ותיקון עולם". מערכת החינוך המוכרת לנו כיום, המתאפיינת בשליטה, מדידה ומיון היא המצאה מערבית (פרוסיה, 1763), ולכן זווית ראייה תרבותית אחרת, בהחלט יכולה לסייע לצאת מהמסגרת ולחולל שינוי. זאת על כל פנים, כוונתו של הספר.

בדרך לשם צריך להתגבר על שני מכשולים. האחד הוא בשאלה מהו "מזרחי"? אבישר מכיר בזה שיש שונות רבה בתוך קבוצת המזרחים, ובכל זאת הוא משוכנע שיש זהות מזרחית. הוא מבסס את הגדרתה על ניתוח מקורות עיון רבים, בתוספת מחקר איכותני שבו ראיין עשרים ושלושה מורות, מורים, וסטודנטים לחינוך. המכשול השני הוא בשאלה מהו "חינוך מזרחי"? גם כאן מסכים אבישר שניתן לכנות את החינוך שהוא מציע חינוך הומניסטי או "חינוך רגיש חברתית ותרבותית". עם זאת, הוא מעודד קוראים "לברר את מרחבי ההסתייגות ואת המטען המתלווה אליהם" (עמוד 171).

יש כאן טיעון שמכשיל את הקוראים: עליהם להסכים שיש מזרחיות ויש חינוך מזרחי, או שעליהם להודות שהתנגדותם נובעת ממטענים רגשיים "שקשורים למיקום החברתי, שהשיח העדתי המוצהר נתפס לפיו כמסוכן" (שם). אני לוקח את הסיכון וכותב, שתכנית החינוך שאבישר מציע היא מצוינת, אבל לא השתכנעתי שהיא נובעת ממזרחיות או מאפיינת אותה.

בשורה התחתונה של הספר, חינוך מזרחי "שם דגש על למידה מבוססת פעולה והתנסות, למידה שהיא רלוונטית לעולמם של התלמידים ומחוברת למרחבים הקהילתיים והחברתיים" (עמוד 231). בהקשר זה ראוי להזכיר, וזה לא מוזכר בספר, שלמידה מבוססת התנסות הוצעה כבר בשנת 1632 על ידי המחנך יוהאן קומניוס, שכתב: "איש לא רכש שליטה בשפה או באומנויות באמצעות הוראות בלבד; בעוד שבאמצעות התנסות הדבר אפשרי, אפילו ללא הוראה". חיבור למשפחה ולקהילה הוצע לראשונה על ידי המחנך יוהאן פסטאלוצ'י, שכתב בשנת 1801: "רציתי להוכיח בניסיוני כי החינוך הממלכתי מצווה לחקות את היתרונות הגנוזים בחינוך הבֵיתי, וכי לא יהיה ערך לחינוך הממלכתי למען האנושות, אלא על ידי חיקוי החינוך הבֵיתי".

בהחלט ראוי ואפשר לחזור על רעיונות אלה שוב ושוב, אולם המלאכה להוכיח כי אלה מאפיינים מזרחיים דווקא, ולא אוניברסליים, הופכת לקשה יותר. אציג שלושה תחומים שבהם מצאתי סתירות בין התרבות המזרחית לבין החינוך המזרחי, כפי שהם מוצגים בספר.

בית ספר תימני בירושלים (ויקימדיה)

בית ספר תימני בירושלים (ויקימדיה)

חינוך מזרחי: מסורתי וביקורתי

בעמוד 145 מביא אבישר בשם אחד המרואיינים במחקרו את הטענה: "אבא שלי תמיד אמר לנו: […] אתה ביקורתי, אתה יופי, אבל תקשיב, תחיה את החיים, תתחתן, תביא משפחה. זה סופר מזרחי לדעתי". אם אני קורא נכון את המסר, מבקש האב המזרחי מבנו להמעיט בביקורתיות כלפי העולם וללכת בדרך המסורת, קרי "להביא משפחה".

המסורת היא אכן מושג מרכזי בספר. אבישר אף מצהיר: "מושג המסורתיות, שמסמן חיבור לשורשים ולמקורות [הוא] מושג כללי מארגן שמייצג ציר מרכזי ברציונל החינוכי המזרחי" (171). ואף מוסיף ש"מסורתיות כלל אינה מנוגדת למודרנה" (215), טיעון שנשמע לי בלתי אפשרי לנוכח הסתירה בין המילים מסורת וחדשנות. ניחא זה, מה שבאמת לא הבנתי, כיצד מגיע אבישר למסקנה ש"חינוך מזרחי הוא חינוך ביקורתי" שיאפשר "לבוגרים להפוך לסוכני שינוי בקהילה ובחברה" (211). חינוך המבוסס על "עמדה ספקנית, שמעלה שאלות על אודות התופעה הנבחנת" (174).

חינוך מזרחי: היררכי ודמוקרטי

אבישר טוען כי בתרבות המערבית "בולטים ערכים גלויים ומוצהרים של שוויון" (203), אולם הם מסתירים מערכי כוח סמויים ונוקשים המשמרים אי שוויון. אני מסכים מאוד. רק בשבוע שעבר כתבתי על מערכת החינוך בארה"ב, שנוסדה בהבטחה לשוויון, ולמרות זאת "הצליחה" במשך מאתיים שנים לשמר את הפערים החברתיים מדור לדור.

מנגד, טוען אבישר, בתרבות המזרחית אין "ערכי שותפות" אלא "מערכי כוח גלויים היררכיים ונוקשים" (203). אם כך, לא הבנתי כיצד החינוך המזרחי מתאפיין ב"יחסים דיאלוגיים המושתתים על הכרה בערכם של כל השותפים" (204). מה להיררכיה המוצהרת ולהגדרת המטרה: "התהליך החינוכי המזרחי מדגיש תהליכי תיקון חברתיים וחתירה לשוויון" (211). וכיצד זה אפשרי ש"נקודת המוצא לדיון" היא בהיות התלמידים "שותפים פעילים בעיצוב התהליך החינוכי […] כדי לצמצם גילויי פטרונות או דיכוי ולקדם מערך חינוכי דיאלוגי אשר יוצר מודל דמוקרטי של יחסים חברתיים" (182). רק להבהיר: אני בעד "שותפים פעילים" וכך הלאה, אני רק לא רואה כיצד זה נובע מתוך אופיה ההיררכי של התרבות המזרחית.

בית הספר תחכמוני בבית שאן בשנות השישים (אוצר הצילומים : לבון אמיר , צלם ואוצר צילום ישראלי, פיקוויקי)

בית הספר תחכמוני בבית שאן בשנות השישים (אוצר הצילומים : לבון אמיר , צלם ואוצר צילום ישראלי, פיקוויקי)

חינוך מזרחי: משפחתי ובית ספרי

מאפיין מזרחי נוסף הוא המשפחתיות והקהילתיות. אבישר מדגיש את "הכוח וההון של המשפחה כמקור מרכזי להצלחה לימודית וחברתית של תלמידים מזרחים מהפריפריה" (191). לשם כך צריך "לפתוח מרחב של דיאלוג בין הגורמים החינוכיים לבין המשפחות" ולגייס את המשפחות "ככוח מניע להתפתחות לימודית". אבישר מציע "בית ספר כמרכז קהילתי", שבו "הידוק הקשר עם ההורים יקדם יצירת קהילה שנטועה במרחב ומקיימת יחסים המאופיינים בערבות הדדית ובדאגה לזולת" (218). בהקשר זה מזכיר אבישר את ערכות הלימוד שפותחו בעמותת קדמה, עליהם כתבתי בנפרד. אבישר שואף "לראות את הכיתה ואת בית הספר כמכלול שיש בו מרכיבי ערבות הדדית וקהילתיות", בשונה מהדגש "בתרבות המערבית המודרנית על הפרט ועל יכולותיו והישגיו" (230).

כל זה טוב ויפה, אולם אינו מתמודד עם שני מאפייני יסוד של בית הספר. ראשית, בית הספר מבוסס על חוק חינוך חובה, שמורה על הרחקת הילדים מהוריהם, ועל העברת האחריות על החינוך מהבית לידי החברה. לא מעט מהשואפים לשוויון, מבקשים להאריך עוד את שנת הלימודים, על מנת שההורים יתפנו לעבודתם. שנית, בית הספר מבוסס על חינוך באמצעות הוראת מקצועות (תחומי דעת), וגם כאן ההנחה היא שדווקא הישגים לימודיים הם המפתח לניעות חברתית ופריצת גבולות האי-שוויון.

חינוך מזרחי – תווך בין סתירות

פתרון אפשרי לכל שאלותי מופיע במאפיין נוסף שאבישר מדגיש: החינוך המזרחי אינו נבהל מקיום בתווך, בין סתירות. זה רעיון חשוב ומעניין. "מסורתיות ומזרחיות […] מאפשרות להיחלץ מכוחן המגביל של החלוקות הבינאריות המוקבלות" (217). לא במובן של חוסר זהות, אלא דווקא זהות של "מרחב ביניים" שמגשר בין סתירות. מכאן שאי ההבנה שלי את הספר בטעות יסודה. הבנתי נכון: גם מסורתי וגם ביקורתי, גם היררכי וגם מכבד, גם קהילתי וגם הישגי.

חינוך מזרחי, על פי פרק הסיכום של הספר, מחשיב את המסורת והשורשים, ממעיט בחשיבות ההישגים והמדידות, מכיר בחשיבות המשפחה והקהילה, מכבד כל דעה וכל עמדה, ומעודד ביקורת, שותפות וענווה. הללויה. זוהי משנת חינוך הומניסטי מצוינת לדעתי. כאמור, לא השתכנעתי שעקרונות החינוך המוצגים נובעים דווקא מהתרבות המזרחית, וגם לא השתכנעתי שיש בכוח המזרחיות לממש את הרעיונות האלה, במקום שבו הם לא הצליחו להתממש עד כה.

במשפט אחד, אני מסכים עם אחת המורות המזרחיות שאמרה בריאיון: "אין מקצועיות מזרחית ואשכנזית. יש מקצועיות שמחפשת את טובת הילד" (עמוד 147).

ערב עיון, להשקת הספר, מתקיים ביום שני הקרוב (3.6) ואני ממליץ: התכנית בקישור.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf