newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ואולי לא כולנו באבל?

האבל על נערים שאנחנו לא מכירים הוא תוצאה של תקשורת וחברה שלמה שקובעת על מי צריכים להתאבל ועל מי לא וכמה. האם אפשר לבחור את הטרגדיות שלנו?

מאת:

הפוסט הזה נכתב עבור אלו שלא הכירו את הנרצחים היכרות אישית. מי שהכירו אותם ואיבדו את יקיריהם – אני משתתפת בצערכם. מכל הלב.

בימים שלאחר ההודעה הרשמית על רצח שלושת החטופים, חברים וחברות – רובם ככולם מזוהים עם השמאל – שיתפו ברגשות של צער, כאב ואבדן. המחשבה שממשיכה להטריד אותי היא לא שההצטרפות לאבל הלאומי הייתה מזויפת, אלא שהיא הייתה אמיתית. במילים אחרות, בפוסט הזה אני רוצה לדבר על האופנים בהם הממשלה, אמצעי התקשורת והשיח הציבורי קובעים אילו טרגדיות של אחרים יהפכו להיות הטרגדיות האישיות שלנו, ואילו לא.

אל תטעו: אני לא מדברת על כך שהכיבוש אשם. אני לא מדברת על כך שזו צביעות לא להזדהות באותה מידה עם נערים פלסטינים שנחטפים על ידי הצבא הישראלי יום ביומו. אני לא אומרת: החטיפה והרצח מזעזעים, אבל…

במקום זאת, אני מציעה מבט על האופן שבו מותם של אנשים שאנחנו לא מכירים הופך לאירוע אישי, ונכנס לרבים מאיתנו לתוך הלב ולתוך הבטן. בפוסט הזה אני רוצה לדון באופן בו האיברים הפנימיים שלנו הם אתרים פוליטיים, דרכם מתעצב העולם הפנימי (הרגשי) והחיצוני (החברתי-פוליטי) שלנו. על כן, חשוב שנהיה מסוגלים לדבר על הכוחות שחודרים אליהם, אלינו.

27 הרוגים אחרים

המערבולת הרגשית שבה רבים מאיתנו שרויים קשורה קשר הדוק למערבולת ברחובות וברשתות החברתיות, לכאוס בישראל שמשלח אותנו לייאוש אינסופי, מצוקה חסרת אונים, תוכניות הגירה או סתם ציניות. יש את אלו המבטאים את האבל הלאומי בהסתה וקריאות נקמה ואלימות נגד ערבים. יש אלו הקוראים – דווקא ממקום של אבל וכאב – לפעול נגד הסתה ונגד אלימות, נגד שפיכות דמים. יש עוד קבוצה שלישית, שפונה אלינו בדרישה לשים בצד את הפוליטיקה, ולתת מקום לרגשות הכאב והחמלה. לשכוח משמאל וימין, ערבים ויהודים, ופשוט לאפשר מקום לאנושיות.

כך למשל כתבה נעמה כרמי בבלוג שלה, כאשר היא מבקרת את מה שהיא מכנה האפולוגטיקה של השמאל: "הרצח נורא, אבל…" – כלומר, את הניסיון למקם את החטיפה והרצח בתוך הקשר פוליטי.

בדיוק כפי שנגנה בכל פה את ההשתוללות האלימה, התקיפות ופעולות הנקמה שנקטו כעת אזרחים נגד פלסטינים חפים מפשע ולא נכתוב 'אבל אפשר להבין את הזעם שממנו הן נובעות'. לא. נזדעזע ונגנה. נקודה. כי יש דברים שתמיד אסורים. בלי שום אבל.

בעיקר, יש מקום לכאב אנושי. לצער עמוק. על חיים שנלקחים ונגדעים, של ישראלים ושל פלסטינים. לחמלה על האבלים והפגועים. הלב בוכה. ואנושיות בסיסית נעדרה מחלקים רבים של השיח הקשה הזה שהיינו עדים לו בשבועות האחרונים.

נעמה אמנם כותבת יפה, אך לדעתי היא טועה. היא מתנגדת למתן הקשר הפוליטי לרגשות הכאב האנושי והצער העמוק. מה שנעמה מפספסת לדעתי, הוא שהכאב האנושי והצער העמוק הם כבר תמיד מראש בתוך הקשר פוליטי. לטעון שהם מחוץ להקשר פוליטי, מסווה הלכה למעשה את הכוחות הפוליטיים שנותנים את הפרשנות הרגשית הקולקטיבית לאירועי השעה. להציע פרשנות רגשית אחרת לאירועים זה לצאת חסר/ת לב.

לאבל לאומי יש תפקיד חשוב בחברה. הוא לא רק ביטוי של רגשות, אף שמקופל בו ציווי על רגשות וטמון בו הכוח לעורר רגשות כאלה. ניקח לדוגמה את הניוזלטר של הקרן החדשה לישראל. רחל ליאל, מנכ"לית הקרן, כותבת "אנחנו נמצאים בעיצומם של ימים קשים מנשוא. מול תחושת האבל המשותף, האחדות והסולידריות בעקבות הרצח הנורא של הנערים נפתלי, גיל-עד ואיל, יש היום קבוצות קיצוניות שמנסות לפגוע בכל זה". הקרן החדשה היא רק חלק מרטוריקה מימין ומשמאל, אשר מייצרת את האבל המשותף בתור המובן מאליו של כולנו מצד אחד, ובתור בסיס לאחדות לאומית מצד שני (בין אם משמעות האחדות זה לקרוא להרג ערבים או לצאת נגד קריאות אלה).

> לפעמים התבוללות היא דרך לשמור על הזהות היהודית / אינה מיכאלי

בין האבלים הקוראים לנקמה לקוראים נגדה לקוראים לאנושיות, חסרה לי השאלה הפשוטה, מדוע למעשה אנחנו צריכים להיות באבל? מה תפקידו בתרבות שלנו?

אפשר לשאול – איך אפשר שלא להיות באבל? איך אפשר שלא להזדעזע מחטיפה ורצח של שלושה צעירים שחייהם נגדעו? אם נחשוב על זה בכנות – כמובן שאפשר. מקרי מוות מזוויעים מקיפים אותנו מידי יום. משהו הפך דווקא את האירוע הספציפי הזה – ולא אירועים אחרים – לטרגדיה לאומית קולקטיבית. משהו הזרים מידע, שמות ופנים, ראיונות עם משפחות ועוד. משהו שהפך אנשים שלא הכרנו לאנשים שאנחנו כמעט מכירים, לאנשים שיכלו להיות הילדים שלנו או אנחנו. משהו שתובע להתאבל עליהם כאילו היו הילדים שלנו או אנחנו עצמנו. משהו שקוף ומובן מאליו, איתו רובנו "זרמנו", אשר עליו אני מבקשת להצביע כאן.

הקלות שבהזדהות הלאומית היא רק חלק מהעניין (אף שהיא מטרידה בפני עצמה). ד' – חברתי בפייסבוק – העתיקה מאתר משטרת ישראל הודעות על 27 ישראלים שנהרגו מאז החטיפה ועד היוודע הרצח. רציחות על רקע פלילי, אלימות במשפחה, או קטל בדרכים. בקרית גת, חשד לכך שגבר (76) רצח את אשתו (70) והתאבד בקפיצה מחלון ביתן בקומה התשיעית. בנצרת, נער שמת מפצעיו עקב דקירה, ככל הנראה על רקע בריונות. בחולון, נהג קולנועית נהרג בתאונת דרכים עקב פגיעת משאית. בפתח תקווה בן 40 נדקר למוות. תושב כפר עאנה (35) מת מפצעיו לאחר שנורה, ככל הנראה על רקע סכסוך משפחתי. בבאר שבע נעצר אדם בשנות ה-40 לחייו לאחר שזרק את בת זוגתו מהחלון. הרשימה ארוכה וזמינה לכל באתר המשטרה. בהנחה שאנחנו לא מכירים אף אחד מההרוגים באופן אישי, ישראליות היא בכל זאת לא מכנה משותף מספק להפיכת טרגדיה אישית של אחרים ללאומית, כלומר – לטרגדיה אישית של כל אחת ואחד.

להוכיח נאמנות בגינוי ובאבל

אני לא מגנה את הרצח של הנערים החטופים. ראשית, אני לא פוליטיקאית ולא מעסיקה יועצי תקשורת שיאלצו אותי לפרסם הודעות גינוי או לקיים ביקורים מתוקשרים לבתי המשפחות. שנית, ההנחה שכשמאלנית אני בהכרח תומכת ברצח – אלא אם כן אצהיר ואוכיח אחרת – היא אבסורד עמו אני מסרבת לשתף פעולה.

זה לא שרוב הציבור בישראל מניח ששמאלנים באמת תומכים בהרג. נדמה לי שמה שמאתגר את הציבור, זו המחשבה שאולי אנחנו לא נותנים יותר משקל לחיי יהודים מאשר לחיי ערבים. למען האמת, ההנחה ששמאלנים יכולים לכאוב פחות את הכאב הלאומי, שאכפת לנו פחות, היא לא מחוסרת בסיס – לפחות ברמת העיקרון.

זהות לאומית ולאומנית מתבססת קודם כל על הזדהות עם המדינה ועם בני הלאום, בתור הזדהות ראשונית. כפמיניסטיות, אנו יכולות גם להזדהות עם אשה שנרצחה על ידי בן זוגה – בן אם היא יהודיה או פלסטינית. גם כקווירים אנחנו יכולים לפתח הזדהויות חוצות קווי לאום. כיהודים ישראלים שמאלנים – או סתם כאנשים שמנסים לא להיות גזענים – אנו יכולים לראות בפלסטינים בני אדם ולסרב להבדיל בין דם לדם.

אל תתנו למילה "יכולים" להטעות אתכם, שכן האופק הזה רחוק מלהתממש. רוב הפמיניסטיות היהודיות עדיין ציוניות, רוב ציבור הלהט"ב מוכן לשרת בצה"ל, ורוב השמאל, כנראה, מיישר את קווי ההזדהות שלו קודם כל עם הציבור היהודי ישראלי – גם אם פה ושם הוא משמיע קצת "אפולוגטיקה", כדברי נעמה כרמי.

הצטערתי לשמוע שהצעירים נרצחו, כפי שאני מצטערת תמיד למשמע על רצח בני אדם שלא הכרתי אישית. מעבר לכך, אני לא שותפה לאבל הקולקטיבי. לא עקב איזו אידאולוגיה מהפכנית. משהו בתוכי הסתייג מתחושות אלה עוד מימי ילדות. מאז ומעולם עמדתי בצד ובהשתאות לנוכח אבל לאומי. גם בתקופת רצח רבין. בוודאי שכילדה בישראל חשתי בציווי קולקטיבי לחוות את הרצח של רבין כאובדן אישי. הבנתי טוב מאד שאני אמורה להיות באבל, צער וכאב. נוער הנרות וכן הלאה. זה פשוט לא נראה לי הגיוני או קשור אלי בשום צורה. בוודאי שמקרים מסוימים נוגעים לליבנו יותר מאחרים, מסיבות שונות. השאלה היא, מהן הסיבות הללו, מהו ה"מובן מאליו" של האבל?

ילדים של אף אחד

הזדהות היא תמיד פוליטית, גם – ובמיוחד – כאשר היא מתרחשת באופן "טבעי", כאשר משהו הופך אותה למובן מאליו, לשקופה. כך גם היעדר ההזדהות, היכולת לחוש ניכור לכאב הזולת – המובן מאליו של האדישות בציבור הישראלי לחדשות על הרג פלסטינים (בימים בהם האדישות לא מתחלפת בשמחה לאיד).

בניגוד למה שנכתב עד כה, אני לא חושבת שהפתרון להזדהות ואמפתיה חד צדדית (נגיד, עם ילדים יהודים), זה יותר הזדהות ויותר אמפתיה (נגיד, עם ילדים פלסטינים). כיוון פוליטי משכנע ומבטיח יותר בעיניי, הוא פוליטיזציה של הזדהות ואמפתיה, כלומר ההכרה בכך שהם כבר מראש מעוצבים על ידי כוחות חיצוניים לנו. ומכאן, התערבות רגשית מודעת במציאות, במקום היסחפות רגשית חסרת מעצורים ואובדן שליטה קולקטיבי בדרך אין מוצא.

אני מדברת על הצבת אלטרנטיבה קונקרטית להיסחפות ולמערבולת הרגשית. אלטרנטיבה לכאב משתק, שלכאורה אין ברירה אלא לחוש בו. אלטרנטיבה לצו להרגיש את מה שכולנו מרגישים – וחייבים להרגיש על מנת להיות חלק מה"אנחנו". בל נשכח שלאבל לאומי יש עוד תפקיד חשוב לטווח הארוך, מלבד חיזוק אחדות לאומית – לשכנע עוד ועוד אנשים להיות מוכנים להמשיך להרוג ולמות למען הלאום. באופן פרדוקסלי, להרגיש שמי שנרצחו יכלו להיות הילדים שלנו – להרגיש כאילו הם הילדים שלנו – זה אחד המנגנונים המשכנעים אנשים לשלוח את הילדים שלהם להרוג ולמות. ברגע שכל הילדים הם הילדים של כולם, הם גם קצת של אף אחד.

כל זה עלול להיות מפחיד. להציב סימני שאלה על אבל לאומי עלול להוביל להדרה חברתית, כאילו היה זה קו בין נאמנות לבגידה. זה בדיוק המקום בו אנחנו צריכות לייצר יחד אלטרנטיבה פוליטית – שהיא גם, בהכרח, אלטרנטיבה רגשית. במקום לקבל את חוקי המשחק של הממשלה והתקשורת, בואו נשאל מחדש ובכנות – מהן הטרגדיות פה? מה מפחיד? מה מעציב? מה מייאש? על מה ועל מי אפשר ורצוי להתאבל, ואיך? בואו נציע לעצמנו – ולאחרים/ות סביבנו – איך להסתכל ביחד על המציאות, איך לחוות ולהרגיש אותה, באופן שמקדם את החיים שהיינו רוצים לחיות.

פוסט זה פורסם גם באנגלית באתר 972+.

> חטיפות ורציחות: כל החדשות והפרשנות

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf