newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

היום שבו הפכתי מיהודייה לרוסייה

25 שנים עברו מאז שעזבתי את עצי הצפצפה והאוניברסיטה של מוסקבה. מאז שיצאתי לכיוון נתניה, כשניסו לשלוח אותי לדימונה ובסוף הגעתי לירושלים. זה מסע שלא נגמר בין בתים, ובכל בית יש גם זרות

מאת:

כותבת אורחת: קסניה סבטלובה

עלייה זה סיפור מסע שאורך חיים שלמים, והיום אני חוגגת 25 שנים לעלייתי לישראל.

ב-8 לאוגוסט 1991 באו המובילים. עדיין הייתי במיטה כאשר אמי העירה אותי בעדינות וביקשה שאקום: האנשים שקנו את הרהיטים שלנו באו לקחת את המיטות. בלילה האחרון בבית ישנו על השמיכות הישנות שהביאו החברים והשכנים. מלבד שלוש המזוודות כלום לא נשאר בבית. רק הציורים שבזמנו ציירתי ליד המיטה שלי, על הטפטים עם הפרחים הכחולים הקטנים.

איך הרגשתי עם זה שכל יום באו זרים ולקחו להם חלק מהבית שלי, חלק מהדברים שהקיפו אותי כל החיים? למעשה, לא הרגשתי כמעט כלום. רק שבועיים לפני כן חגגתי יום הולדת 14 וישבתי עם הווקמן שקיבלתי לכבוד יום ההולדת ולכבוד הנסיעה, ושמעתי את השירים הלועזיים שהקלטתי מהטלוויזיה ולא חשבתי יותר מדי על העתיד.

> טבעונות מעבר לגדר: האדם ובעלי החיים בדרך לשחרור מהכיבוש

מהגרים מברה"מ לשעבר מגיעים לישראל, 1993 (אילוסטרציה: צביקה ישראלי, אוסף התצלומים הלאומי)

מהגרים מברה"מ לשעבר מגיעים לישראל, 1993 (אילוסטרציה: צביקה ישראלי, אוסף התצלומים הלאומי)

לא ידעתי כמעט כלום על ישראל, המקום אליו עמדנו לעבור לתמיד, ולא לחזור עוד. זה היה מצב העניינים כאשר עזבנו את מוסקבה. הייתי יותר מסוקרנת מאשר מפוחדת. רציתי לדעת אם יש בישראל MTV וסקייטבורדים אבל לאיש לא הייתה תשובה. אף אחד מהחברים של אמא שלי, שגם הם נערכו לעלייה, לא ביקר בארץ קודם והוויכוחים במטבח הקטן שלנו על "איך זה נראה" היו תאורטיים בלבד.

הסוד האפל

מחבריי נפרדתי עוד בסוף מאי בתום שנת הלימודים. נאסר עליי לגלות להם לאן אנחנו עומדים לנסוע. "ליתר ביטחון", סבתא אמרה. היא שרדה את המלחמה, את השמדת משפחתה בשואה ואת הרדיפות של סטאלין, אז האמנתי לה שזה באמת מסוכן לגלות לחבורה של בני 14 אדישים שאני נוסעת לישראל.

בגיל שש סבתא גילתה לי שאני יהודייה, וגם אז ביקשה שאשמור את המידע הזה לעצמי. לאור מה שקרה עם משפחתה, שהושמדה כולה ברוסטוב באקציה ענקית עם רוב יהודי העיר, שתקתי.

גם לא היה מה לספר כל כך. היא לעולם לא דיברה אתי יידיש – הפסיקה אחרי המלחמה – ולא חגגה חגים יהודים. נקמה קטנה שלה באלוהים. המושג "יהודי" היה בעיניי אבסטרקטי בערך כמו המילה "אבסטרקטי" עצמה. במה היהודים שונים מאחרים? ולמה שונאים אותם (אותנו) כל כך בעולם? ולמה משפחתי החלה לקבל בשנת 90' מכתבי שנאה נגד היהודים? קראתי כמה ספרים של שלום-עליכם, אך לעולם לא חיברתי בין היהודים שלו והמנהגים שלהם לבין המשפחה שלי ולביני.

ומה זה ישראל בכלל? נקודה על המפה ליד מצרים. בקושי ראו את הנקודה הזאת על המפה באנציקלופדיה הסובייטית הגדולה. את תולדות מצרים העתיקה הכרתי דווקא מצוין כי התעניינתי בהיסטוריה של העולם העתיק, ובמיוחד במצרים ובשומר העתיקות. ומה באשר לישראל? כל מה שידעתי היה מן ערבוביה משונה בין "מלחמות היהודים" של לאון פייכטבנגר לספרון "ישראל לא מוכרת" עם תמונות פוטוגניות של הטיילת בנתניה, אותה הפיצו בסוכנות היהודית.

בגלל החוברת הזאת כמעט הגענו לנתניה. אם לא הרצון העז של אמי להתגורר בירושלים – כי היא ידעה שזאת עיר הבירה, העיר החשובה ביותר לעם היהודי וששם נמצאת האוניברסיטה העברית בה רצתה שאני אלמד – נתניה הייתה לגמרי באה בחשבון. כשהגענו לנתב"ג, נשמה טובה ממשרד הקליטה הציעה לנו בחום את דימונה. "יש שם שירותים נפלאים לעולים". אבל אמא התעקשה על ירושלים למרות שלא היו לנו שם לא משפחה ולא חברים.

קסניה סבטלובה, השנה הראשונה בארץ

קסניה סבטלובה, השנה הראשונה בארץ

ב-9 לאוגוסט 1991 אני, אמא וסבתא עלינו על רכבת לבודפשט. באותה תקופה טרם היו טיסות ישירות לארץ. זה היה יום יפה במיוחד, חמים ורך, כולו עטוף בפלומת עצי צפצפה לבנה ורכה. רק כשהרכבת החלה לנוע ותחנת הרכבת קיאבסקיה, מבנה סולידי ויפה שהיה לחלק קבוע מנוף ילדותי, נותרה מאחור, קלטתי מה קורה.

למראה קבוצת המלווים הקטנה, ביניהם אבא שלי, שעמדה שם בתחנה התחלתי קצת לייבב בשקט, זאת הייתה בערך הפעם השנייה בחיים בה בכיתי. אמא וסבתא היו אתי בקרון, אבל הרגשתי מאוד לבד. הכי לבד בעולם. פתאום לא הבנתי איך אני עומדת לחיות בלי נוף עצי הצפצפה והאוניברסיטה של מוסקבה, שנשקפו מחלוני, ואיך לא אראה יותר את תחנת הרכבת שבשנה האחרונה התמלאה דוכנים קטנים שם מכרו ממיטב התוצרת הפולנית, ההודית והסינית, ולא אסע ברכבת התחתית.

בהתחלה נדמה היה שאנחנו ברכבת עומדים במקום והם אלה שנוסעים לאחור, אבל אז הרכבת האיצה. השקיעה ירדה על מסילת הרכבת ונבלענו בתוך החושך הדוהר. שני לילות ברכבת, ארבע ימים במבנה של הסוכנות בבודפשט – וכל העת הזאת לא חשבתי כלל לאיזה בית ספר אני אלך ועם מי אתיידד בארץ, כי לא יכולתי לדמיין את הארץ, לא ידעתי איך היא נראית.

ירושלים

כאשר ביום למחרת ההגעה שלנו התעוררתי מסנוורת מקרני שמש חצופות שחדרו מבעד לווילונות הכהים, ובחנתי את הנוף שנשקף אליי מהחלון של החדר הקטן במלון דיפלומט בירושלים, הבנתי מיד מה זה מזכיר לי: את הנוף הירושלמי שמעורר מורא ותדהמה, אותו תיאר בספרו "האמן ומרגריטה" הסופר הרוסי האדיר מיכאל בולגקוב. בקושי צמחיה, אדמה סלעית צהובה-חומה, נוף הררי, שמש מסנוורת שתלויה בשמים חיוורים, כאילו שכיבסו אותם יותר מדי פעמים. ירושלים.

חיפשתי בעיניי את דמותו של יוסף פלביוס או את החיילים הרומאים, אך כמובן שלא מצאתי. תוך שבועיים כבר למדתי בבית ספר – בית ספר דתי לבנות – תנ"ך, תושב"ע ומחשבת ישראל ועד מקצועות עליהם שמעתי לראשונה בחיי. הקליטה שלי הייתה רכה להפליא בזכות אותו בית הספר. כמעט ולא התגעגעתי לבית, מצאתי חברות חדשות והצטיינתי בלימודים עד כדי כך שהקפיצו אותי כיתה. שברתי שיניים כאשר קראתי את סיפוריה של דבורה בראון ואת הכרכים העבים של ש"י עגנון, אבל תוך תקופה קצרה גם זה הסתדר.

התגברתי על ההלם הראשוני של לשבת על האדמה בכל מקום שאפשר לשבת, ועל כך ששאלו אותי בכל מקום אשר הלכתי "האם את רוסייה?". מעולם לא הייתי "רוסייה" קודם. הייתי יהודייה ואזרחית של ברית המועצות. אבל כאן בארץ בעיני כל המטרידים פתאום הפכתי לרוסייה. בהתחלה זה עצבן, אחר כך הכעיס, ובסוף התרגלתי להתעלם או לענות בחצי חיוך מעושה.

למדתי לאהוב את הקרירות הירושלמית, את בתיה הלבנים של העיר, את הנופים הגליליים, את החמימות של המשפחות שעטפו אותי ואת אמא בחום כאשר בשנה האחרונה ללימודי בבית הספר נפטרה סבתי ויקטוריה. היא, שאיבדה את אמונתה לאחר השואה, קבורה עכשיו בהר הזיתים. חלק ממני נמצא לתמיד באדמה הזאת שבדרכים הכי מסתוריות מצאנו את הנתיב אליה לאחר שנות גלות רבות כל כך.

אני מגדלת כאן את שתי בנותיי ובונה את משפחתי. אני עונה בגאווה: "ישראלית" כאשר שואלים אותי מה אני.

לפעמים הבדידות מגיעה שוב, בלי הזמנה, מתגנבת ברגעים הכי לא צפויים ואז מתנדפת לה באוויר הלח של הקיץ. אך המסע הזה אל הארץ שהחל אז לפני 25 שנה עדיין נמשך בכל יום, עם כל אירוע חדש, עם כל רגש חדש ותובנה חדשה על המקום המוזר והנפלא הזה שאני קוראת לו בית.

קסניה סבטלובה היא חברת כנסת מטעם המחנה הציוני. הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> מה הקשר בין המהגרים מברה"מ לזכות השיבה?

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

טסט

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf