קובי אריאלי רוצה מדינה שבה בג"ץ לא מפריע להכחיד מיעוטים

קובי אריאלי אמר בתכנית "המילה האחרונה" בגל"צ שבעיניו המדינה האידאלית היא זו שמכחידה אותו, אם היא רוצה בכך, בלי שבג"ץ יתערב. אבל אריאלי יודע שאיש לא רוצה להכחידו. מי שנמצא על הכוונת הוא המיעוט הערבי

מאת:

בערך הוויקיפדי של "המילה האחרונה", התכנית היומית של גלי צה"ל, היא מתוארת כתכנית שבה "המגישים דנים על אירועי היום והאקטואליה מזוויות שונות בנימה הומוריסטית".

בהתחשב בעובדה ששני המגישים הקבועים של התכנית, עירית לינור וקובי אריאלי, נמצאים על ציר חמישים הגוונים של לאומנות שיש לימין הישראלי להציע, קשה להבין לאילו "זוויות שונות" התכוונו מנסחי הערך. ובאשר ל"נימה ההומוריסטית", ובכן, זה כנראה עניין של טעם.

אודה שהדקות הספורות שבהן יצא לי להאזין אתמול (שני) לשניים האלה שדיברו על הדרישות הקואליציוניות ביחס לרפורמות במערכת המשפט לא שעשעו אותי כלל וכלל. למעשה הן אפילו החרידו אותי מאוד.

donate

שניהם, כמובן, גילו טינה יוקדת ביחס לבית המשפט העליון והתערבותו המוגזמת, לטעמם, בהחלטות הכנסת והממשלה. קובי אריאלי תיאר תחילה את השתלשלות הדברים כפי שהוא מבין אותם כך: "עד 77' השרים והשופטים חשבו אותו הדבר. ב-77' השרים החלו פתאום לחשוב אחרת, ואז לאט לאט בית המשפט החל להיות אויב של הדמוקרטיה ושל המוסדות הנבחרים". ואז, אחרי שהניח את היסודות היצוקים האלה, הוא אמר את המשפט המדהים הבא: "אני רוצה לגור במדינה שבה אם הכנסת מחליטה להכחיד אותי, היא מכחידה אותי. ככה אני רוצה! ככה!", כל זאת לקול צחקוקיה המתלהבים של לינור. "עכשיו, מי יגן עלי מפני עריצותו של הנבחר?" הקשה אריאלי, ומיד גם השיב: "התשובה היא השכל הישר, אמונתי בבני האדם ואמונתי בישראלים שעשרות אלפים מהם מוסרים את נפשם והולכים אל מותם על הגנתה של המדינה, ובחירות כל ארבע שנים. לא ההרכב של בית המשפט העליון, הוא לא הבייביסיטר שבו אני מעוניין".

מדבר על מדינה שמכחידה אזרחים ב"נימה הומוריסטית". השדרו קובי אריאלי (צילום: יוסי זמיר / פלאש 90)

מדבר על מדינה שמכחידה אזרחים ב"נימה הומוריסטית". השדרן קובי אריאלי (צילום: יוסי זמיר / פלאש 90)

אני מניחה שזאת היא דוגמה לאותה "נימה הומוריסטית" שבה מתיימרת התכנית להחזיק. על תפיסת הדמוקרטיה של אריאלי או של לינור מיותר להכביר מילים. אבל ראוי בכל זאת לומר כמה מילים על הרשעות והנכלוליות של דבריו של אריאלי.

ראשית, הרשעות. אם זה לא ברור, אז אולי יש לומר את הדברים מפורשות: אף מיעוט נרדף שעומד בפני סכנה אמיתית של הכחדה לא אמר מעולם, אף פעם, באף מקום על פני כדור הארץ ובאף נקודת זמן היסטורית, "אם הרוב החליט להכחיד אותי, אני מקבל זאת בהכנעה". יהודים לא אמרו את זה בגרמניה של שנות השלושים, למרות שגם שם התפארו בדמוקרטיה שנשענת על רצון הרוב. המיעוט הנרדף בישראל, הציבור הערבי, שהדברים האלה של אריאלי רלוונטיים לגביו יותר, נלחם על שאריות זכויותיו גם בבית המשפט, שבניגוד לעמדתם של לינור ואריאלי משתף פעולה בצורה מלאה ואקטיבית עם רדיפתו. העובדה שההגנה שאריאלי מנפנף בה מול עריצות בית הנבחרים היא נכונותם של ישראלים "למסור את נפשם" ולמות על הגנת המדינה רק מוסיפה על הארסיות הנבזית בדבריו; סטטיסטית, עשרות אלפי הישראלים של אריאלי נכונים יותר להרוג מאשר למסור את נפשם. האם אריאלי מציע גם לציבור הערבי לסמוך על "השכל הישר" שלהם שיגן עליהם מפני עריצות הרוב?

על פניו, קשה להבין את רצונו של אריאלי במיטוט מוחלט של בג"ץ; הרי הוא עצמו, גבר חרדי, משתייך לקבוצת מיעוט שכמו כל קבוצת מיעוט אחרת תצטרך את הגנת בית המשפט מפני עריצות הרוב. ההבדל בינו ובין הציבור הערבי הוא שבניגוד לאזרחים הפלסטינים, אריאלי מאמין בכוח הפוליטי של קהילתו להשיג הישגים הרבה יותר מרשימים אם רק בג"ץ לא יעמוד בדרכם. לעומתם, היכולת של נציגיו הפוליטיים של הציבור הערבי להשיג הישגים משמעותיים כלשהם דרך הכנסת היא אפסית. לכן המשמעות של ניטרול מוחלט של בג"ץ מול הפרלמנט יכול להועיל אולי לחרדים, אבל ודאי שלא לאזרחים הערבים. אריאלי לבטח יודע זאת היטב.

שנית, הנכלוליות. אריאלי הרי יודע היטב שאין תסריט בעולם שבו הוא, גבר יהודי במדינת ישראל, יהיה בסכנת הכחדה מצד בית הנבחרים הישראלי. בישראל, הכנסת נשכבת על הגדר כדי לסכל את האפשרות אפילו לדון בהצעת חוק שלא מבקשת חלילה להכחיד את אריאלי, אלא רק להעניק שוויון זכויות מלא לכלל האזרחים כך שלקובי אריאלי ולאחמד טיבי יהיו זכויות שוות. אבל הכנסת מוצאת את הרעיון הזה עד כדי כך מסוכן שהיא אפילו לא מרשה לדון בו. לאור זאת, בחירתו של אריאלי לדבר בגוף ראשון יחיד, "כנסת שמחליטה להכחיד אותי", היא לא רק לעג לרש מרושע אלא הולכת שולל ערמומית שמודעת היטב לעובדה שהיא ריקה מכל תוכן.

בסופו של דבר, מה שאריאלי באמת התכוון לומר הוא זה: "אני רוצה לחיות במדינה שבה אם אני חלק מהרוב שמחליט להכחיד את המיעוט, בית המשפט לא יתערב". על זה המשא ומתן הקואליציוני שמתנהל עכשיו. זה אולי ניסוח פחות "הומוריסטי" ופחות "חתרני", אבל הרבה יותר מדויק. משונה בעיני שאריאלי ושכמותו עדיין מתביישים לומר את זה בפה מלא.

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מוביל קו יותר חברתי, פתוח לשותפויות, שקול ומתון. מנצור עבאס, יו"ר רע"מ (צילום: אורן זיו)

מוביל קו יותר חברתי, פתוח לשותפויות, שקול ומתון. מנצור עבאס, יו"ר רע"מ (צילום: אורן זיו)

מנסור עבאס כוכב עליון

מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf