למה לא כתבתי על הרצח של שלי דדון?

יש הצדקה להתמקדות באלימות נגד הפלסטינים, אבל היא אינה משחררת אותנו מאחריות לאזרחים ישראלים או מהצורך באמפתיה וסולידריות

מאת:

רפי בלולו כותב בעקבות הרצח הנורא של שלי דדון, בת 20 מעפולה, ושל אשה נוספת באשקלון:

שתי נשים נרצחו הלילה. אחת על בסיס מיזוגני מובהק והשנייה על פי החשד ממניעים שבין מיזוגניה סמויה לדחף לאומני, והצד הפעיל פוליטית בפייסבוק שלי שותק. הנה עוד דוגמא לעליבותו של השמאל, לסטנדרט הכפול שלו, למרחק העצום בינו לבין המורכבות ומרקם המציאות, לחוסר הרלוונטיות שלו, לדיקטטורת התרומות הבינלאומיות שמכתיבות את סדר יומם של דובריו בין בלוגים לארגוני "זכויות אדם" ולמנגנון העדר של קומץ מאמיניו. זה כל כך ברור לי שהאחרונים שיכולים להביא סדר פוליטי וחברתי מתון, מכבד, לא מתנשא, מכיל, בעל פשרה, מורכבות וחיים זה השמאל – על גווניו הציוניים ועד לרדיקילים בעיני עצמם. שמרנות וקבעון אידיאולוגי של שכבה בורגנית ומנוונת.

מאז הבוקר אני חושב על הסטטוס הזה. הסיבה המרכזית לכך היא שהרצח של שלי דדון באמת זיעזע אותי, ושגלגלתי בראש כמה פעמים את הפרטים שוברי הלב שלו. הבחורה הצעירה שיוצאת לראיון עבודה, המשפחה שלא שומעת ממנה ומגיעה לתחנת המשטרה בדיוק אחרי שהגופה נמצאת, האבא שיצא לזהות את בתו בזירת הרצח. התמונות היפות והחייכניות שלה. אי אפשר להיות אדישים לדברים כאלו (אני כותב על שלי דדון כי על המקרה השני לא שמעתי עד שרפי הזכיר אותו).

בתור מי שכותב באתר שנתמך (בין השאר) מתרומות מחו"ל ושעוסק (בין השאר) בזכויות אדם, אני לא יכול להתווכח עם הצדק הבסיסי בדברים של רפי: אני לא כתבתי על האירוע הזה, ואלמלא הסטטוס שלו כנראה שגם לא הייתי כותב. בשעות האחרונות ניסיתי לשאול את עצמי למה. הרי הרצח הזה הוא באמת מחריד ומגונה בכל היבט שלו, ושום סיטואציה פוליטית לא יכולה להצדיק אותו בעיני.

הסיפא של הדברים של רפי – הגינוי לשמאל כולו – פחות מעניינת אותי אגב, כי אני הולך ומתנתק בשנים האחרונות מתחושת השייכות "למחנה". לא כל כך ברור לי מה זה שמאל, במיוחד בהקשר הישראלי, ולכן לא דחוף לי להגן על שמו הטוב. אותי מעניינת האבחנה על הכתיבה, או יותר נכון השתיקה, של אנשים פרטיים ואני בתוכם, בזמן שעל אלימות הרבה פחות דרמטית כלפי פלסטינים (ונדליזם, למשל) כתבתי בעבר.

ביקורת על השלטון כשהוא רואה באזרחים אויבים

בתור התחלה, אני מציע את ההסבר הזה: יש בעיני הבדל משמעותי בין הכתיבה על אלימות פלסטינית ואלימות ישראלית (אני כותב את הדברים בהנחה שהרצח הוא באמת בעל הקשרים "לאומניים", אבל לדעתי הדיון הזה נכון גם למקרים נוספים). אלימות פלסטינית זוכה למענה מאוד תקיף מהחברה שלי. סביר להניח שהמשטרה והשב"כ יחקרו לעומק את הרצח של שלי דדון, סביר שייעשה כל מאמץ לתפוס את הרוצח או הרוצחים, וסביר שהם יורשעו ויזכו לעונש חמור.

בהקשר הזה אין הרבה מקום לכתיבה ביקורתית. הרי אין טעם לקרוא לשלטון לרדוף את הרוצחים. זה יתבצע ממילא. הודעות בנוסח הזה, או גינויים פורמליים, מאפיינים בדרך כלל מפלגות ופוליטיקאים. אני לא רואה הרבה טעם לעסוק בזה, ואני גם לא חושב שהמטרה של רפי היתה ששמאלנים ישחררו "הודעות גינוי" שכאלו. הרבה מארגוני זכויות האדם למדו שהם חייבים לעשות את זה, אבל התחושה שלי היא שמדובר בריטואל חלול ריקני. אני מרגיש שחוץ מזעזוע אנושי טבעי, אין לי הרבה מה לומר על הרצח הזה.

לעומת זאת, האלימות הממוסדת שהיא הכיבוש וכל ההיבטים הנובעים ממנה הן קונצנזוס בציבור הישראלי, ורק במקרים של "סערה ציבורית" על תקרית כלשהי, או לחץ בינלאומי, מתנהלת איזו חקירה או נעשה ניסיון להציג מראית עין של צדק. החיים של הפלסטינים בגדה, ובמידה פחותה יותר בישראל, מתנהלים ללא הגנה מטעם השלטון, ללא אחריות, ללא שוויון וללא צדק. השלטון שאחראי על הפלסטינים – הצבא בשטחים או המשטרה בתחומי ישראל – רואה בהם לעתים קרובות אויב. לכן סולידריות עימם היא הכרחית, ולכן אני חושב שחשוב ומשמעותי מאוד לכתוב על הכיבוש על כל היבטיו, וכן על היחס והניכור לפלסטינים אזרחי ישראל.

הולכים לאיבוד במערכה בין מזרחים לפלסטינים

אני באמת מאמין באבחנה הזו, אבל יש בה גם משהו לא מספק מבחינתי. אי אפשר להתעלם מהעובדה שהקורבן של הרצח בעפולה היא גם בת לציבור מוחלש מאוד – אשה צעירה מהפריפריה, אולי ממשפחה מזרחית (אני משער לפי השם, אבל עדיף לא להיגרר לקביעות מוחלטות). המזרחים היו ונותרו אוביקט בעייתי למבט של השמאל. אין לנו בעיה לדבר על הדיכוי הכלכלי והתרבותי של הקבוצה הזו על ידי המדינה, אבל יש לנו קושי כשמזרחים מוחלשים מוטלים למערכה מול הפלסטינים – בתור המדכאים (עדן אברג'יל), בתור הקורבנות שלה (שלי דדון) ובתור מי שמדקלמים ססמאות שפוליטיקאים ואנשי תקשורת אומרים בשפה יותר זהירה ומכובסת (ספיר סבח).

שימו לב שלעתים קרובות כל כך מדובר בנשים מזרחיות.

ברגעים האלו, של הפלסטיני מול המזרחי, הבחירה האוטומטית (המוצדקת בעיניי) להזדהות עם הפלסטינים גורמת לנו לפספס משהו גדול וחשוב מאוד. לעתים זה מתבטא בהתעלמות מקורבן נוראי כמו שלי דדון (אני לא חושב שפה מישהו תומך במבצעי את הרצח – בואו לא נגזים – אז פשוט מדחיקים את כל העניין ומקווים שהוא יישטף במחזור החדשות), ולפעמים זה הופך למפגן גרוטסקי שבו אנשים עם הון תרבותי ופוליטי ניכר הופכים את העדן אברג'יל או הספיר סבח התורנית לסמל הרוע, או ל"סמל התקופה" בישראל, ועוד מרגישים שבכך הם תורמים משהו למאבק בכיבוש או בגזענות (הם לא).

מי שרוצה להיאבק בכיבוש צריך לפתח את הכלים ואת השפה לאמפטיה וסולידריות כנים שחורגים מעבר לפלסטינים, בטח אם רוצים להמשיך להתמודד בזירה הישראלית (שהיא החשובה ביותר בעיניי). זה אפילו לא עניין של תועלת פוליטית אלא של אנושיות פשוטה. אנחנו (אני) עוד לא שם.

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מוביל קו יותר חברתי, פתוח לשותפויות, שקול ומתון. מנצור עבאס, יו"ר רע"מ (צילום: אורן זיו)

מוביל קו יותר חברתי, פתוח לשותפויות, שקול ומתון. מנצור עבאס, יו"ר רע"מ (צילום: אורן זיו)

מנסור עבאס כוכב עליון

מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf