newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ואם זה היה הילד שלך שנשלף משנתו על ידי חיילים?

סרטון חדש שמפרסם "בצלם" מתעד פלישה לילית לבית משפחה בחברון, הסובלת תדיר מהתנכלויות מצד חיילים ומתנחלים. תמונה מתוך מציאות חיים שבה גורל אחד לפלסטינים וגורל אחר לישראלים

מאת:

לפני כעשרים שנה, במרץ 1998, נשאל יו"ר מפלגת העבודה דאז, אהוד ברק, בראיון עם העיתונאי גדעון לוי מה היה עושה אילו היה צעיר פלסטיני שחי תחת כיבוש. "אם הייתי פלסטיני בגיל המתאים, הייתי נכנס בשלב מסוים לאחד מארגוני הסירוב", השיב ברק בפשטות.

מקץ עשרים שנה לא רק שקשה לדמיין פוליטיקאי יהודי שיענה כך לשאלה הזו, אלא שהשאלה עצמה כבר נשמעת דמיונית. לדמיין את עצמנו במקום הפלסטינים? איזה מין רעיון מוזר. אם יש משהו שחמישים שנים של שלטון צבאי ברוטלי על עם אחר צרבו בתודעה הישראלית, זה שיש לא רק דין אחד לנו ודין אחר לפלסטינים, אלא שהגורלות שלנו כבני אדם נועדו להיות אחרים. כשאתה מתעלל באחר באופן שיטתי ועקבי במשך עשרות שנים, ההפרדה התודעתית הזו הופכת לסוג של מנגנון הישרדותי. העובדה שאנחנו לא מסוגלים כלל לדמיין את עצמנו במקומם של תושבי עזה, למשל, נתונים תחת מצור שכופה תנאי חיים של סבל ומצוקה קיצוניים, מאפשרת לנו לעולל להם את מה שאנחנו מעוללים ללא נקיפות מצפון. כי זה הגורל שנועד לפלסטינים. סוג של כוח טבע.

המנגנון הזה עובד היטב לא רק במקרי קיצון כמו בעזה, אלא אולי אפילו ביתר שאת במה שלמדנו לקרוא לו "שגרת הכיבוש". הנה למשל הסרטון הזה שמפרסם היום ארגון בצלם: חיילים פולשים באמצע הלילה לבית משפחת דענא בחברון, מעירים את כל בני הבית, כולל קשישים וילדים, מחפשים מי זרק אבנים. הצו הצבאי שחל בגדה המערבית מאפשר לחיילים לערוך חיפוש בכל בית ובכל זמן, ללא צו. אז הם נכנסים. בגסות לב, בבהמיות אדנותית, בנשקים שלופים. "נכנסתם לבית שלנו, תכנסו בכבוד", אומר להם אחד מבני הבית. בקשה מכמירת לב מול החיילים בקסדות. מה לכיבוש ולכבוד?

החיילים עוברים בתוך הבית כבשלהם. באחד החדרים אישה מבועתת מחזיקה ילד קטן, אומרת להם שהיא לבד עם הילדים. "הכל בסדר", החיילים אומרים לה. מה כל כך בסדר בעיניהם בנוכחות הכפויה שלהם בתוך הבית שלה באמצע הלילה? "בסדר", במובן של "כך סדר הדברים". אחר כך אומרים למבוגרים להביא בפניהם את הילדים. ילדים קטנים נשלפים מתוך שינה כדי להתייצב בפני החיילים. עוד סיבוב בתוך הבית, עוד דין ודברים עם המבוגרים בחוץ, והחיילים הולכים לדרכם. מה היתה תכלית הפלישה הזו? מה חיפשו? מי חיפשו? האם הם בעצמם ידעו? האם ההפחדה השיטתית הזו היא היא התכלית?

והנה עוד אחת מאבני היסוד של שלטון הפחד שמטיל הכיבוש: השרירותיות. פלסטיני בשטחים לא יוכל אף פעם לדעת מתי יפלשו לביתו, באיזו שעה ביום, וכיצד יסתיים המפגש. אין כמשפחת דענא להעיד על כך. אחת מבנות המשפחה, מתנדבת של בצלם, תיעדה במצלמתה שורה ארוכה של התנכלויות לבני המשפחה, כולל מעצר של ילדים קטנים גם כאשר החיילים עצמם לא בטוחים כלל שאלה הילדים שהם מחפשים. כאן אפשר לראות איך חיילים רעולי פנים עוברים בין הילדים שישנים על מזרונים על הארץ, מעירים אותם מבועתים, שולפים אותם לסלון. כנסו לצפות במבט של הילד הזה, שמרוב בהלה והלם מתבלבל כששואלים אותו לשמו. ולא רק מידי החיילים; משפחת דענא סובלת תדיר גם מאלימות מתנחלים, לא פעם לעיני החיילים והשוטרים שמתבוננים במתרחש באדישות. שגרת כיבוש.

איך זה מרגיש לחיות כך, חשוף ומופקר לגמרי מול חיילים שיכולים לפלוש לביתך בכל שעה ביממה, לנבוח עליך פקודות, לנבור בין חפציך האישיים? איך זה מרגיש לעמוד חסרת אונים כשחיילים שולפים את ילדיך מתוך מצעיהם באמצע הלילה ומהלכים עליהם אימים בקנים שלופים של רובה? מה אנחנו היינו עושים במקומם? עשרים שנה אחרי שלוי הטיח את השאלה הזו בברק, היא פשוט הפכה לאוקסימורון. אין טעם בתרגיל ההיפותטי הזה. במשטר אפרטהייד, אין כל משמעות לשאול את הלבן מה הוא היה עושה במקום השחור. היפוך התפקידים הזה מופרך מדי אפילו לתרגיל דמיוני. אנחנו לא נוכל אף פעם להבין את מציאות החיים של משפחת דענא ורבבות כמוה תחת הכיבוש, אבל טוב שמדי פעם נביט בתמונות, כדי שלכל הפחות לא נוכל לומר "לא ידענו".

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מוביל קו יותר חברתי, פתוח לשותפויות, שקול ומתון. מנצור עבאס, יו"ר רע"מ (צילום: אורן זיו)

מוביל קו יותר חברתי, פתוח לשותפויות, שקול ומתון. מנצור עבאס, יו"ר רע"מ (צילום: אורן זיו)

מנסור עבאס כוכב עליון

מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf