כלום לא השתנה מאז שסאלח גילה שפה זה ארץ ישראל

אומרים שמשהו טוב עובר על ירוחם. עיירת פיתוח, שמושקעים בה המון משאבים, מושכת אוכלוסיה חדשה, ועולה על פסים חיוביים. סיפור סינדרלה. הבעיה שהסיפור הזה משאיר מאחור את תושבי העיר הוותיקים. לא הרבה השתנה כאן מאז מדיניות פיזור האוכלוסין המניפולטיבית של שנות החמישים. בעקבות סרטו של דוד דרעי

מאת:

כותב אורח: חניאל אלמקייס

סטירה לפנים. בוקס לפרצוף. בעיטה לבטן. לא מדובר בתיאור קרב איגרוף, אלא בתחושות שעולות לאחר הצפייה בסרט "סלאח, פה זה ארץ ישראל", סרטו של הבמאי דוד דרעי. סרט חובה.

הסרט מתאר את מדיניות פיזור האוכלוסייה של מדינת ישראל בשנות החמישים. למי שעדיין לא צפה בסרט (השתגעתם?! רוצו לצפות!), מדיניות פיזור האוכלוסייה היא שם קוד לשימוש שנעשה בעולים מצפון אפריקה לצורך יישוב של נקודות מרוחקות בארץ ישראל, בעוד עולים ממדינות אירופה נותבו לערים הגדולות. הסרט מביא הוכחות למדיניות הזו, שהיום פשוט קוראים לה גזענות. כולל המניפולציות שהופעלו על העולים כדי שיגיעו למקומות אליהם ייעדה אותם המדינה, כשלעתים השתמשו בעולים אחרים שישכנעו את חבריהם תמורת תשלום, ואפילו בכוח משטרתי. לצד זה, פעל מנגנון שלם שניצל את תלות העולים החדשים במדינה על מנת למנוע מהם לעזוב. בימים ההם, בהם המדינה שלטה בשוק העבודה ובשוק הדיור, היה למדינה הכוח למנוע מהם ללכת ולנסות את מזלם במקום אחר.

החידוש המרכזי שמציג הסרט, שהוצג בירוחם במסגרת פסטיבל דוק-אביב, הוא חשיפת פרוטוקולים של גופים רשמיים, בהם תוכננה מדיניות זו לפרטי פרטים, כולל המניפולציות השונות שהופעלו על העולים. מזעזע עד כמה המילה זעזוע לא באמת מתארת את התחושה שעולה מתוך קריאת הפרוטוקולים. מדהים יותר לראות איך חשיפת הפרוטוקולים בפני מי שעליהם הופעלו המניפולציות פותחת פצעים ישנים ומעוררת רגשות שהיה נדמה שמזמן נטמנו עמוק בבטן.

אף אחד מהצופים באולם לא נשאר אדיש בתום ההקרנה. כולם זעו באי נוחות בכסאות. אפשר היה לחוש בין שלל הרגשות גם בתחושת הקלה מסוימת על כך שהדברים השתנו מאז. שדברים כאלה לא יכולים לקרות היום. הרי היום כבר אין גזענות, בטח שלא בוטה בצורה שכזו. היום יש שוק חופשי בו כל אדם הוא אדון לגורלו, ובטח שאין אפליה בין אנשים על רקע עדתי ותרבותי. כספים רבים מושקעים בפריפריה, ולמרות שיש עדיין תנועה מהפריפריה למרכז, ישנה גם תנועה הפוכה של אנשים שהולכים ליישב את הפריפריה. מזל שהכל השתנה פה. האומנם?

ירוחם כמשל

אני גר בירוחם. עברתי לפה בגלל בחירה של ההורים. היום זו כבר בחירה אישית שלי. דור שני לבחירות מוזרות. כן, אני כבר מכיר את התגובות: אתה משוגע? מה לעזאזל איבדת שם? יש שם עוד אנשים חוץ ממך? בשנים האחרונות, יש גם תגובות אחרות. של אנשים ששמעו ש"משהו טוב עובר על ירוחם". אולי אפילו יש להם איזה זוג חברים, או חברים של חברים, שעברו לשם לאחרונה. תכל'ס סיפור יפה. עיירת פיתוח, שמושקעים בה המון משאבים על ידי גורמים רבים, מושכת אוכלוסיה חדשה, ועולה על פסים חיוביים. סיפור סינדרלה. כשמסתכלים קצת יותר לעומק על הסיפור, מבינים שהמציאות קצת יותר מורכבת.

בשנים האחרונות מגיעים לירוחם המון צעירים, לתקופות זמן משתנות, במסגרות שונות. תלמידי ישיבה, תלמידות מדרשה, בנות שירות לאומי, מורות חיילות, סטודנטים, מכינה קדם צבאית, תוכניות לימודים, קהילות צעירים, גרעין תורני, שנת שירות, אמריקאים, אוסטרלים. וסליחה אם שכחתי איזו תוכנית או מתנדב. מדובר במאות צעירים בשנה שנהנים מתקציבי ענק באופן ישיר ועקיף. מילגות, עמותות, קרנות, בעלי תפקידים, דיור ציבורי, שטחים ציבוריים והרבה מאוד אנרגיות ותשומת לב מהנהגת היישוב והמערכות היישוביות השונות.

בתוכנית המתאר שעליה עמלים בחודשים האחרונים במרץ רב, הגבעה מול הבית שלי תשנה את ייעודה ממגורים, לקמפוס שכולו מוקדש לאנשים שבאים מבחוץ לתקופות קצרות. הכל בתקווה שמי מהם גם יישאר לגור פה. דרך מעולה להביא אוכלוסיה "איכותית" לפריפריה. אפילו מרכז הצעירים המקומי, משקיע הרבה יותר בקליטת אוכלוסיות חדשות מאשר באוכלוסיה המקומית. למה לשפר אם אפשר לזרוק ולהביא חדש?!

> השחיתות נמצאת בקו המחבר בין גבעת עמל לאל עראקיב

רחוב בירוחם. יוני 2015 (גארט מילס / פלאש90)

רחוב בירוחם. יוני 2015 (גארט מילס / פלאש90)

הבעיה שסיפור הסינדרלה הזה משאיר מאחור את תושבי ירוחם הוותיקים, אלו שסביהם והוריהם היו הקורבנות של המניפולציות אותן הפעילה המדינה בשנות החמישים. רבים מהם שואפים לעזוב, ואחוזי העזיבה בקרב האוכלוסיה הוותיקה מזכירים את אחוזי הבחירה באסד טרם האביב הערבי. אלו שנשארים, הם ברובם אלה שתלויים בחסדי המדינה ואין להם אפשרות לעזוב. הם כבר דור שני ושלישי לדיור ציבורי כושל, ולעבודה במפעלים שהולכים ונסגרים. כמובן שהם בעדיפות שניה ושלישית בתור לדיור הציבורי, שמחולק לקבוצות לחץ בעלות כוח פוליטי.

אחרי עשרות שנים המדינה עדיין חוסמת בשבילם את יכולת הבחירה החופשית. מספרים להם שזה יעשה להם טוב, אבל המציאות מראה שמי שיכול מחפש את הטוב במקום אחר, ומי שלא יכול לעזוב, מתבוסס בחולשתו ומצמיח דור המשך לחולשה.

הגיאוגרפיה של חלוקת התקציבים אולי משתנה, לפחות למראית עין. גם השפה הגזענית הבוטה אולי נשמעת קצת פחות במחוזותינו, אבל החלוקה התרבותית-עדתית נשארה כשהיתה. לא צריך לחכות עוד שישים שנה עד שיפתחו את הפרוטוקולים של חלוקת התקציבים וסדרי העדיפויות של היום. הכל גלוי והרשות נתונה. חלק ניכר מהתקציבים שמוקצים לפריפריה מחולקים על פי קריטריונים שנכתבו לאוכלוסיות מסוג מסוים, ולא במקרה. ספוילר – גם הפעם לא מדובר בדור שני ושלישי לאלו שהמדינה שיחקה בהם בשנות ה-50. במקום להשקיע בהם, משקיעים באוכלוסיות שבאות מרקע כלכלי חזק שיבואו לעזור, לסייע ולשפר את חייהם של החלשים. כמו אז גם היום, הכל נעשה בשם מעשה טוב, טובת המדינה, וטובת המקום. כמו אז גם היום, האוכלוסיות החלשות הם בסך הכל כלי קטן במשחק של אחרים.

אני מספר לכם את הסיפור של ירוחם, כי אני גר פה, אבל ירוחם זה לא הסיפור. ירוחם היא רק הדוגמא המוקצנת שלו. זהו סיפורה של הפריפריה הגיאוגרפית-תרבותית של מדינת ישראל. אז אחרי שתצאו מהסרט, רגע לפני שתשחררו אנחת רווחה על המציאות השונה של ימינו, חכו שניה. תחשבו שוב.

תאמין לי סלאח, זו בדיוק אותה ארץ ישראל.

חניאל אלמקייס הוא יזם הייטק ויזם חברתי תושב ירוחם.

> "אין דבר כזה שינוי שם על רקע פמיניסטי"

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מוביל קו יותר חברתי, פתוח לשותפויות, שקול ומתון. מנצור עבאס, יו"ר רע"מ (צילום: אורן זיו)

מוביל קו יותר חברתי, פתוח לשותפויות, שקול ומתון. מנצור עבאס, יו"ר רע"מ (צילום: אורן זיו)

מנסור עבאס כוכב עליון

מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf