בחדשות מדברים על הרוגי המלחמות, ושוכחים את המתים-חיים בקרבנו

לא אשכח את הלוויה של בן הגרעין שלי. ולא את חבריי, שחזרו מפורקים ממלחמת לבנון השנייה, או את החיילים שלימדתי עברית ואת הסטודנט שלי שהמלחמה לא עזבה אותם

מאת:

בזמן מלחמת לבנון השנייה הייתי בצבא. את היום הראשון של המלחמה הזאת אני כנראה לא אשכח אף פעם. ישבתי על הרצפה בחדר הרכזות במחו"ה אלון כשאמרו ברדיו שיש חשד לחטיפה ושיירו על בסיס קרוב אלינו. על הספסל מחוץ לחדר האוכל הרגשתי שמשהו נורא הולך לקרות.

קיבלתי טלפון בצרחות ששואל איפה אני וכיוון אותי אל שתי בנות גרעין שלי שדיווחו שבן גרעין שלנו נפצע מפצמ״ר, פגיעת ראש אנושה. ראש המדור אמרה שיש עוצר ואנחנו לא יכולות לצאת. בן זוגי באותה תקופה לחש לי בטלפון שפגיעת ראש אנושה זה אומר שהוא מת. לא האמנתי. יצאתי איכשהו מהבסיס בסוף, אני לא זוכרת למה הייתי לבד. מאובנת באוטובוס, בוהה בנוף של כפר מרר, בהלם. הגעתי לתחנה בחוף הכרמל, מצאתי שם בן גרעין שלי שהקיף את התחנה כמה פעמים כבר. התחלתי ללכת אחריו כי לא ממש ידעתי מה לעשות. עלינו על אוטובוס לרמב״ם. בכניסה לבית החולים כבר היה חושך. אמרו לנו בחניה שהוא לא שם.

בלוויה הזאת הבנתי מה משמעות הביטוי זעקות שבר. צרחתי כל כך חזק שכאב לי, בכיתי עד שאיבדתי את היכולת לנשום, רציתי למות. הימים אחר כך כבר ממש מעורפלים בזיכרון שלי. אבא שלי הגיע ללוויה בהר הרצל ולקח אותי הביתה. יום אחד אחרי כמה זמן עמדתי בתחנה המרכזית בצומת רעננה ובכיתי למפקדת שלי בטלפון שאני לא רוצה לחזור לצבא. היא צרחה עלי שאתקשר שיבואו לקחת אותי ואלך מיד הביתה. בסוף חזרתי, המלחמה עדיין לא נגמרה. הבסיס שלנו הפך למעין נקודת התרעננות של הכוחות.

ערב אחד בני הגרעין שלי יצאו מהגיהינום הזה היישר לשם. ראיתי את כל המחלקה שלהם יורדת מהאוטובוסים, מפורקת. אחד מהם לא יכל לעמוד על הרגליים. הוא פשוט שכב שם על הרצפה ופירפר. למחרת אמרתי להם ביי ליד האוטובוס, והם נכנסו חזרה.

חיילים מחטיבת הנח"ל צועדים בחזרה מלבנון לאחר הפסקת האש

חיילים מחטיבת הנח"ל צועדים בחזרה מלבנון לאחר הפסקת האש

המלחמה נגמרה. הייתי מש״קית הוראה ולימדתי היסטוריה והבנת הנקרא בקורס להשלמת עשר שנות לימוד. זה היה קורס לימודים בכפייה, לחיילים שלא סיימו כיתה י'. כשהגיע המחזור החדש של החיילים לחלקם היה אבק על הנעליים. כשהתעניינתי מה פשר הדבר, הם הסבירו לי שהם הגיעו היישר מהמלחמה. לבנון. תהיתי ביני לבין עצמי אם הם לא צריכים טיפול נפשי, כמו זה שאני הייתי זקוקה לו בזמנו ולא ידעתי.

הקורס התחיל והשגרה השכיחה את המלחמה. יום אחד, כמו בהרבה ימים אחרים, אחד החיילים בצוות שלי לא התעורר בבוקר. הלכתי לבדוק מה נשמע בחדר שלו, מוכנה לנזוף בו על זה שלא הגיע לשיעור. מצאתי אותו מנומנם, וראיתי שסביב המיטה שלו תלויות הרבה תמונות, הערתי אותו ואז שאלתי עליהן. כולם נהרגו בלבנון. בינת ג׳בל. שאלתי איך הוא מרגיש, והוא אמר שהריח של הגופות השרופות לא יוצא לו מהאף, ושהוא לא מריח שום דבר חוץ מזה. הוא סיפר איך הגדוד שלו סחב את הגופות קילומטרים לתוך ישראל על אלונקות.

הקב״ן בבסיס הסביר לי ביחס למקרה הזה, כמו גם ביחס למקרים איומים אחרים, שאנחנו לא יכולים להכריח את החיילים לקבל טיפול. אם הם לא באים מעצמם ולא מסכימים להצעה שלך, אין לך מה לעשות. אולי זה באמת לא היה ענייני באותו זמן, כמי שלימדה אותם היסטוריה ורבה איתם שיקומו לתורנות מטבח. אבל ההבנה שהצבא מוותר ככה על החיילים שלו, שהוא הרגע שלח לתוך לבנון לראות את כל הזוועות האלה, שיגעה אותי.

הגעתי לאוניברסיטה. תרגלתי כמה קורסים ובאחד מהם אחד מהסטודנטים לא הגיש לי עבודה. אני לא יודעת למה מתוך מאות סטודנטים וסטודנטיות דווקא המקרה הזה הטריד אותי. אף פעם לא פגשתי אותו. נסיונות ארוכים ודי מתישים הובילו לפגישה המיוחלת. לפחות לפני שהיא קרתה ייחלתי לה. הוא סיפר על לבנון. בינת ג׳בל. סיוטים, מוות, גופות, פחד. האוניברסיטה בכלל לא ידעה על כל זה. בטח שלא המרצים במחלקה בה הוא למד.

אנחנו שלחנו אותם, אנחנו צריכים לקחת אחריות

החשיפה ב-nrg של ההתאבדות של שלושה חיילים מחטיבת גבעתי אחרי צוק איתן זעזעה אותי. אני לא יודעת מה קרה בכל אחד מהמקרים. סדר האירועים הוא רק צעד ראשון בהוכחת קשר של סיבה ותוצאה. כמה מחברי הפייסבוק שלי ניצלו את המקרים האלה כדי לתקוף את מפקד החטיבה וזה נראה לי קל מדי. האחריות היא של כולנו. הצבא צריך לייצר מערך תומך לחיילים ולחיילות שלו, שבדרך כלל, כמו החיילים שלי וכמוני בכלל לא מבינים איזו טראומה הם עברו.

אבל יותר מזה, אנחנו, כולנו, צריכים להבין מה המחיר של המלחמות האלה. את ההרוגים שלנו ואת הפצועים סופרים לנו כל ערב בחדשות. בסוף כל מלחמה ומבצע מופיע עמוד התמונות המוכר על כותרות העיתונים. המחיר הזה הוא אדיר. אבל צריך לזכור שהמלחמות האלה פוצעות הרבה יותר אנשים. הן מייצרות מתים-חיים בתוכנו. חיילות וחיילים שעברו וראו זוועות שמלוות אותם כל יום, כל רגע. אנחנו שלחנו אותם לשם, ואנחנו אלה שלא לוקחים אחריות על זה.

לכל מלחמה יש הרבה הצדקות. אבל בכל הוויכוחים בעד ונגד הדבר היחיד שאני מצליחה לחשוב עליו ואף פעם לא אומרת זה שהמחיר גבוה מדי. בלי לדבר על הצד השני. אנחנו הורסים את החברה שלנו מבפנים. ולא לוקחים שום אחריות על ה"נזק המשני" של כל המלחמות האלה.

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מוביל קו יותר חברתי, פתוח לשותפויות, שקול ומתון. מנצור עבאס, יו"ר רע"מ (צילום: אורן זיו)

מוביל קו יותר חברתי, פתוח לשותפויות, שקול ומתון. מנצור עבאס, יו"ר רע"מ (צילום: אורן זיו)

מנסור עבאס כוכב עליון

מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf